“וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם”: הכינוס המהפכני בפתח תקופת הבית השני

שער העיר מימי שלמה המלך, שנמצא בחפירות הארכאולוגיות בגן העופל, למרגלות הכותל הדרומי של הר הבית. השער ניצב בחומה המזרחית של העיר, ונראה כי הוביל אל מעיין הגיחון הפועם בערוץ הקדרון. ‘שער המים’ של נחמיה היה, מן הסתם, לא מרוחק ממנו.

והנה, העם כולו נענה לקריאה ובא אל “הרחוב אשר לפני שער המים” (“רחוב” בלשון המקרא וחז”ל הוא רחבה בלשון ימינו) בתאריך המיועד. תיאור האירוע המטלטל הונצח בדברי נחמיה:

“וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם, וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל, מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיִּקְרָא בוֹ… וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר… וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים, מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל, וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא. וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה’ אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה… וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה’ הִיא מָעֻזְּכֶם” (נחמיה ח, א-י).

עזרא נעמד על מגדל העץ, שהוכן לשם כך מראש, והחל בקריאה בתורה. מדי פעם עצר את שטף הקריאה, וה”מבינים” – הם המתרגמים – הסבירו לציבור מה הוא אומר.

“והא אמר רב איקא בר אבין, אמר רב חננאל, אמר רב: מאי דכתיב: וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ, וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא (נחמיה ח, ח)? ‘ויקראו בספר תורת האלהים’ – זה מקרא מפורש, זה תרגום; ‘ושׂום שכל’ – אלו הפסוקין; ‘ויבינו במקרא’ – אלו פיסקי טעמים. ואמרי לה: אלו המסורת שכחום וחזרו ויסדום” (בבלי, מגילה ג ע”א).

עזרא לא הכין מראש נאום מרגש, וגם לא דברי תוכחה נוקבים, אלא רק הזכיר ‘מסורות שכוחות’. כיצד יגיב הקהל? האם המסרים המיושנים ייגעו בלב הצעירים? לתדהמתו הציבור התקרב אל המגדל בעיניים פעורות מסקרנות. תוך שהוא נושא את דבריו החל לפתע להישמע סביבו בכי גדול, אולי מהתרגשות ואולי מפחד.

כאן, ברגע זה ממש, מתחוללת נקודת מפנה דרמתית בתולדות ישראל ובתולדות התורה שבעל פה: הוצאת התורה מהמקדש והנחלתה לעם. זהו התוכן המרכזי והמהפכני של אירועי ראש השנה בשער המים. אחת הפעולות המרכזיות, המיוחסות על פי חז”ל לעזרא ונחמיה, היה ייסודה של ‘כנסת הגדולה’ – מוסד ההנהגה הרוחנית-משפטית העליונה. המשנה עמדה על מהותו של מוסד זה, ועל חשיבותו בשרשרת העברת התורה שבעל פה:

“משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה דברים: הוֻו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה” (משנה, אבות א, א).

על פי המשנה, מגמתם של אנשי כנסת הגדולה, כמובן גם כהפקת לקחים מכישלונות תקופת הבית הראשון, משתרעת על פני שלושה תחומי יסוד: עיסוק במשפט (“מתונים בדין”), דאגה להפצת התורה (“העמידו תלמידים”) וקביעת מסגרות לתורה שבעל פה (“סייג לתורה”). מעניין לציין שהכוהנים נעדרים מהרשימה הזו, והרי תפקידם המקורי היה ההוראה (דברים לא, ט). מסתבר שאיבדו את ייעודם, כפי שהתרו בהם הנביאים זה מכבר (ירמיה יח, יח; מלאכי ב, ז-ח ועוד), והשינוי שעושים אנשי כנסת הגדולה הוא העברת התורה מהכוהנים לידיהם. גם הנבואה תסיים בהדרגה את תפקידה ההיסטורי, ומכאן ואילך תחל תקופה חדשה – תקופת החכמים, תקופת חז”ל.

חז”ל ייחסו לאירוע הזה משמעות רבה:

“שבתחילה, כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל וייסדה” (בבלי, סוכה כ ע”א).

הקריאה בספר התורה של עזרא הייתה גם לחותמת הסמכותית של נוסח התורה. לפי מסורת חז”ל, בבית המקדש היה מונח “ספר עֳזָרָה” (ראו: משנה, כלים טו, ו; בבלי, בבא בתרא יד ע”ב), ששימש לקריאת התורה בידי המלך והכהן הגדול, וממנו היו מגיהים את הספרים האחרים (ירושלמי, שקלים פ”ד ה”ב). על פי הפשט, זהו ספר שהיה מונח בעזרה, לצד ארון הברית, ושנכתב בידי משה. אבל בגרסאות אחרות נזכר “ספר עזרא” (בבלי, מועד קטן יח ע”ב), ולפיהן זהו ספר התורה שכתב עזרא, שהיה מקור הסמכות לספרים האחרים ולהעברת המסורה. נראה כי זהו הספר שממנו קרא עזרא את התורה באוזני העם ביום ראש השנה.

עזרא ונחמיה לא הסתפקו בכך, ופתחו בפעולות נמרצות של תיקונים דתיים והשבת העם לשורשיו הרוחניים. פעילות זו הגיעה לשיאה בכריתת ברית – ‘אמנה’ – בחצרות בית המקדש בירושלים (נחמיה י, א-לא). אירועים אלה היו לבסיס ממנו צמחה תקופת בית המקדש השני.