גיליון 274, תשרי תשפ”ד
אחת המצוות המרכזיות בחג הסוכות היא השמחה:
“חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים, בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’, כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ” (דברים טז, יג-טו).
הציווי נראה תמוה. אפשר לצוות לבנות סוכה, אפשר לצוות לעלות לרגל לירושלים – אלו מעשים שאדם יכול לבצע. אבל איך אפשר לצוות לשמוח? השמחה היא רגש אישי מאוד, ומי שאינו שמח – אינו שמח. אדם שסובל ומצטער כל ימיו וחייו רובצים עליו כעול על צווארו – אם תצווה עליו: ‘שמח עכשיו!!’ האם פתאום ישכח את כל צרותיו ומכאוביו?
יתירה מכך, התורה מזהירה על עונשים קשים בהיעדר שמחה:
“וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ, כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ… תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל” (שם כח, מה-מז).
קשה להבין את הפסוקים הללו. איך אפשר להעניש מישהו על כך שאינו שמח? ובכלל, כיצד משמחין – בבדיחה טובה? במוסיקה עליזה?
מושג השמחה ביהדות רחב מאוד, ויש לו פנים רבות ושונות. במסגרת דלה זו נעמוד על יסוד אחד בקצרה: הנתינה. יסוד זה נזכר ומודגש בפסוקים עצמם.
מה הקשר בין נתינה לשמחה?
התורה מצווה להפריש ‘מעשר שני’, שהוא עשירית מיבול התבואה השנתי, ולאוכלו בקדושה ובטהרה בירושלים. בשונה מכלל המעשרות, מעשר שני נשאר ברשות בעל הפירות, למרות הקדושה שבו, ועליו לאכול אותו עם בני משפחתו בטהרה בירושלים. התורה לא מסתפקת במעשה הפרשת המעשר ומצווה: “ושמחת”! היא גם מסבירה כיצד לקיים את השמחה: לאכול את פירות המעשר השני לא רק בחברת בני המשפחה אלא ביחד עם אנשים אחרים, במיוחד אם הם חלשים ונזקקים:
“לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ, וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. כִּי אִם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ” (שם יב, יז-יט).
והנה, גם בחג סוכות מודגש עקרון זה:
“שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת, וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה’ רֵיקָם. אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ, כְּבִרְכַּת ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ” (שם טז, טז-יז).
סוכות הוא חג האסיף, זו התקופה שבה החקלאי מסיים את עבודתו השנתית ומתכונן לקראת עונת הגשמים. כעת הוא מסכם את המאזן השנתי ומחשב את רווחיו. זה הזמן להרגשת סיפוק ונחת מן ההצלחה, אבל גם מקור לחשש מפני סכנה רוחנית. תחושת הרווחה והעצמאות הכלכלית עלולה למלא אותו בגאווה על הישגיו, בבחינת “כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה” (שם ח, יז). ומדוע לא? הרי הוא צבר רכוש וכוח, ומרגיש שהנה הוא מוגן ובטוח. באה התורה ומזהירה מפני הביטחון העצמי הזה, ושולחת את החקלאי אל הסוכה – מבנה ארעי, חסר קורת גג והגנה. היא מצווה אותו לחגוג את הישגיו “לפני ה'” בבית המקדש בירושלים, למען יזכור את ברכת ה’ ויאמין שהיא מקור הצלחותיו. התורה לא דורשת ממנו להדחיק את שמחתו, אלא לתעֵל אותה לביטוי הרצוי: “אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ” – תֵּן! הנתינה היא ההכרה בתודה על שקיבלת. כך השמחה הופכת מרגש למעשה. “כְּבִרְכַּת ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ”!
במובן זה, רעיון הנתינה מניח את התשתית לרעיון האמונה. לכאורה, היית חושב שהנתינה היא הענקה מרכוש ששייך לך, היא ויתור על קניין ששייך לך, והנה התורה מציבה בפניך תפיסה שונה. היא מחדשת שלנתינה יש מהות אחרת, הנתינה היא ביטוי להכרת תודה. אתה נותן לא ממה ששלך, אלא ממה שקיבלת. אתה מעביר הלאה משהו שלמעשה מעולם לא היה שלך…
יסוד הנתינה הוא יסוד מרכזי שנלמד גם מתפילת דוד, בעת סיכום איסוף הנדבות לבניין המקדש בטרם ייבנה בידי בנו שלמה:
“וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה’ לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד, בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם. לְךָ ה’ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, לְךָ ה’ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ. וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל, וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה, וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל. וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ, מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ. וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת, כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ. כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ, כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה. ה’ אֱלֹהֵינוּ, כֹּל הֶהָמוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינֹנוּ לִבְנוֹת לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ, מִיָּדְךָ היא (הוּא) וּלְךָ הַכֹּל” (דברי הימים א כט, י-טז).
משמעות הדברים היא שהאדם הכניס את ידו לכיסו והוציא כסף, בפועל הוא תרם ממון שבא מידיו, אבל ההכרה היא שאותו ממון לא בא מידיו אלא מידי אלוקיו – “כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ”. וכשזו ההכרה זה גם מקור השמחה, אפילו מקור ל”שִׂמְחָה גְדוֹלָה”:
“וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה’, וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה” (שם, ט).
דרך עולי הרגלים: שערי חולדה המזרחיים (‘השער המשולש’) בכותל הדרומי של הר הבית (באדיבות רון פלד, אתר allaboutjerusalem).
החובה לעלות לירושלים ולחגוג בה את חג הסוכות באה אפוא לחנך את היהודי הכפרי שהצליח בגידוליו החקלאיים ובהישגיו החומריים, ולהזכיר לו שכל הצלחתו באה מאת ה’. דווקא השהות של שבעה ימים בירושלים, במרכז הרוח והקדושה, כשסביבו המוני חוגגים בטהרה, תחדיר לעומק לבו את האמונה הזו. וגם אלה שמסיבות שונות לא עלו לירושלים יודעים שהחיוב לֵראות “אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר”, משמעו היא שהתודה לה’ והברכה מה’.
מקום תחילתה של תהלוכת שמחת בית השואבה? שרידי ריצוף בריכת השילוח ההרודיאנית והמדרגות המובילות אליה. מבט ממזרח.
זו, אם כן, משמעות המצווה “ושמחת בחגך”. האמונה בכך שמקור השפע והטוב אינו מידי האדם אלא מידי שמים, ובעומק הדברים זו גם משמעותה של שמחת בית השואבה, המתוארת במשנה במסכת סוכה. בחול המועד נהגו לנסך על המזבח מים שנשאבו ממעיין השילוח. האירוע סוכם בביטוי הידוע:
“מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה – לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו” (משנה, סוכה ה, א).
לכאורה, על מה יש לשמוח? יהודי עובד אדמה, שכל קיומו תלוי בגידוליו החקלאיים, כשהוא ניצב בפתח עונת גשמים ואינו יודע כיצד תיראה השנה הבאה – גשומה או שחונה? שׂבע או רעב? – לוּ היינו מביטים בפניו, האם היינו רואים שמחה או דאגה? הלא זה זמן לחרדות ולדאגות ולא לחגיגות? המפתח להבנת העניין נעוץ אפוא בהבנת מושג השמחה היהודית. הפנייה לה’ בתפילות ובקרבנות החג נוסכת באותו איכר את האמונה שגורלו לא בידיו, אלא הכול בידי שמים וביטחונו בה’. וזהו מקור השמחה… שכמוה לא נראתה.
