מתעניינים בסיור? צרו קשר

המלמד – ר’ מרדכי ברילנט

ביומן האירועים הענק, המוכר יותר בשמו “היסטוריה”, לא תמיד נותר מקום לאירועים או לאישים שהיה חשוב לנו להכיר, והם נבלסו בשיני המגרסה האדירה, המוכרת לעתים בשמה “פח הזבל של ההיסטוריה”, ופשוט נשכחו מלב. היום נספר על יהודי ירושלמי לא-ידוע אחד, שהיה צנוע ועניו מכדי שנזכור אותו: ר’ ישראל מרדכי בְּרילָנְט, איש השכונות החרדיות בדורות הקודמים.

(תצלום: אתר billiongraves).

אני מביט במצבה שמתחתיה נח ר’ ישראל מרדכי ברילנט, בהר המנוחות, ומהרהר במידע שהיא נותנת: שמו, שם אביו (שהיה אף הוא מלמד), תאריך הפטירה (15.4.1970) והדבר הכי חשוב שהיה לומר עליו: “מלמד”. מילה אחת. מילה יחידה, שמאחוריה מסתתרת מהותו של אדם, תמצית חייו.

ותיקי שכונת בתי ורשה בירושלים, שאחדים מהם ראיינתי (בקיץ 2019), עוד זוכרים היטב את ‘המלמד’ בה”א הידיעה, שהיה אהוב ואהוד על תלמידיו והוריהם, ובאותם ימים, כשמורים התהלכו עם שוט מתחת לכנף חליפותיהם ונופפו בו על ימין ועל שמאל, ר’ מרדכי לא הרים ידו מעולם על ילד, וכל חינוכו היה תמיד בדרכי נעם ונחת.

 

ציור שכונת בתי ורשה על גבי גלויה מן המאה ה-19 (מתוך: נ’ שלו כליפא, “גלויות וצפונות מירושלים: מראות ירושלים וארץ ישראל בגלויות צבעוניות נדירות מהמאה התשע עשרה”, אריאל, 26 [168], עמ’ 58).

ה’חיידר’ של ר’ מרדכי היה בעזרת הנשים של בית הכנסת ‘בית יצחק’ שבשכונה, וסביב שולחנו הארוך התגודדו דרדקים בגילאי 8-3. וכיצד שולמה משכורתו? על כך נחלקו הדעות בין תלמידיו, שכיום עטורים בזקן שׂיבה. לדעת ר’ יצחק שבדרון היה ר’ מרדכי מלמד פרטי, והורים העדיפו להפקיד ילדיהם בידיו האמונות למרות שלא היה מוסד חינוכי מוכר ורשמי. ר’ נחום ספארין סבור לעומתו שהחיידר היה מסונף לתלמוד התורה המרכזי עץ חיים, ושמשכורתו שולמה לו ממוסד זה. ר’ מרדכי מארק טוען שהחיידר היה אכן מסונף לעץ חיים, אבל משכורתו של ברילנט שולמה מן ההורים. לכולי עלמא, היה ר’ מרדכי זכור לטוב כמחנך נערץ, שכל דאגתו ואהבתו לתלמידיו. הנה, הביטו בתווי פניו של ר’ ישראל מרדכי ברילנט ובתלמידיו:

(התצלום באדיבות משפחת ספארין).

רבים מילדי בתי ורשה באמצע המאה הקודמת היו מתלמידיו של ר’ מרדכי, וגם כשבגרו וסיפרו על זיכרונות ילדותם לא שכחו אותו. אחד מהם, למשל, היה שלום דב כהן:

בהיותי בן שנתיים עברה משפחתנו לבתי וארשה. שם התחלתי ללמוד ב’חדר’ של ר’ מרדכי בריליאנט. הייתי רק במסגרת השכונה – מהבית ל’חדר’ ולבית הכנסת ומשם הביתה. ילדים בני גילי שיחקו גם במשחקים שונים – ילדים לחוד וילדות לחוד. שיחקנו בגולות, בחמש אבנים, בתופסת, במחבואים, וגם בהפגנות. זה היה בהשפעת ההפגנות נגד גיוס בנות וחילול שבת והקמת הבריכה. שכונת בתי וארשה גובלת ב’כיכר השבת’, שם נערכו ההפגנות הגדולות של החרדים. במשחקים אלה הלכנו נגד השוטרים. צעקנו עליהם ‘נאצים’, והם היכו אותנו כביכול. בילדותי היתה לי סימפאטיה לשוטרים. השוטר היה בעיני ממש גיבור, אדם על כוח שצריך לפחד מפניו. גם חסיד גור, עם ה’ספודיק’ על ראשו ועם שולי מכנסיו נמופשלים לתוך הגרביים, נראה בעיני מעין קוזאק חזק וגיבור המטיל פחד (לוי יצחק הירושלמי, “אולי אני הילד האחרון שנולד על הר הצופים”, מעריב – מוסף ימים ולילות, 16.2.1973, עמ’ 15-14).

ואם גם אתם שמעתם על המלמד הנערץ מבתי ורשה, נשמח אם תשתפו אותנו.

תודתי לחנוך גוטליב על עזרתו בהכנת הרשימה.

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן