מתעניינים בסיור? צרו קשר

המלמד – ר’ ישראל מרדכי ברילנט: פרק ב’

אגלה לכם סוד: לפני שפרסמתי בשבוע שעבר את הרשימה על ‘המלמד’ ברילנט התלבטתי אם הנושא בכלל ראוי לפרסום. לא היו לי חומרים היסטוריים רבים, לא הייתה עלילה או דרמה בסיפור, והאמת היא שהתחקיר שלי לא היה מעמיק. מורה נשכח, שנפטר לפני 50 שנה, למי בכלל אכפת? אבל משהו בדמות הצנועה שלו הקסים אותי, והאמנתי לתחושת הבטן שלי. הופתעתי עד מאוד מהתגובות הרבות והנרגשות שקיבלתי, ביניהן של חמישה (!) מצאצאיו, אחד מהם נמנה בין כ-700 קוראיו הקבועים של הבלוג. החומרים החדשים שקיבלתי על ר’ ישראל מרדכי ברילנט, המלמד הירושלמי הנערץ מבתי ורשה, הצדיקו פרק המשך, והפעם ללא כל התלבטות.

ר’ ישראל מרדכי ברילנט (באדיבות חיים חנן)

נפתח בתוספת ביוגרפית על משפחת ברילנט: אבי המשפחה, ר’ אלימלך צבי ברילנט, עלה עם משפחתו מברדיטשב שברוסיה (כיום באוקראינה) לירושלים (נפטר ב-1893). אחד מבניו, ר’ עקיבא זלמן, שלימים היה מרבני ישיבת חיי עולם, היה אביו של ר’ ישראל מרדכי. בשנת 1910, בהיותו בן 25, נגזר על ישראל מרדכי להתגייס לצבא העות’מאני. רבים ניסו לברוח או לשלם שוחד לפקידים כדי להימלט מאימת הגיוס, שמשמעותו הייתה ניתוק מן המשפחה, אבדן אורח החיים היהודי, סבל ומוות שהיה תדיר למדי. ניסיון עריקה היה מסוכן מדי, משום שהנתפסים הוצאו להורג בתלייה.

כל ניסיונותיו של ישראל מרדכי לחמוק מן הגזרה, ובהם ניסיון בריחה למצרים ומכירת ביתו וכל נכסיו, עלו בתוהו, והוא גויס לשורות הצבא העות’מאני. בתוך כך, פרצה מלחמת העולם הראשונה, וברילנט נדד בין חזיתות המלחמה בסיני ובמצרי הדרדנלים. פעם חלה אנושות, פעם נשלח למחבוש בחשד להיותו מרגל ציוני, ולא פעם הגיע עד שערי מוות. לבני משפחתו השאיר ר’ ישראל מרדכי ספר זכרונות מימי שירותו בצבא העות’מאני, תחת הכותרת: “זכרונות חייל ישראלי בצבא ישמעאל”.

תודתי לחיים חנן, לעו”ד עקיבא ברילנט, לתחיה שוורצברט ולראובן כהן קובלסקי – ניניו של ר’ ישראל מרדכי, על ששלחו אליי את המסמך.

בחיבורו גולל ברילנט בעברית רהוטה את תלאותיו הקשות כחייל עות’מאני עלוב, מורעב וחשוף להתעללות המפקדים ולאימת המלחמה. בין השאר, תיאר את חוויותיו מירושלים:

במשך שנות המלחמה, ואף חודשים ארוכים לאחר שהסתיימה, אבד הקשר עם ישראל מרדכי. אשתו כבר הוכרה כעגונה וילדיו כיתומים, אבל יום אחד הופיע לפתע בביתו בירושלים, רצוץ ושבור אך בחיים. לאחר שהתאושש והשתקם החליט להקדיש את חייו לחינוך. כאמור, הוא ייסד ‘חיידר’ בעזרת הנשים של בית הכנסת הפרושים (שאינם חסידים) בשכונת בתי ורשה. לפי מסמך רשמי של מחלקת החינוך המנדטורית משנת 1938 נקרא המוסד ‘תקוות ישראל’. המוסד הוגדר KUTTAB, הלא הוא המונח הספרדי המקביל ל’חדר’ האשכנזי. שכר הלימוד לילד נע בין 300-250 לא”י, לימדו בו ב”יודית”, כלומר ביידיש, אבל גם בעברית:

 

תודתי לשלמה ברילנט, נכדו של ר’ ישראל מרדכי, על המצאת המסמך.

שמעו של ‘המלמד’ המסור והאהוב יצא בכל שכונות ירושלים. רבי אברהם מרדכי אלתר (ה’אמרי אמת’), האדמו”ר מגור, העיד עליו שהיה המורה הטוב ביותר בירושלים. הרב משה דימנטמן, מייסד כולל ‘יד ברודמן’ ברחובות, שהיה אחד מתלמידיו הרבים, אמר עליו: “ממנו למדתי את הא”ב, וממנו כל התורה שלי”.

ובכל אותן שנים יצא שמו של ר’ מרדכי לתהילה כמלמד בעל גישה מיוחדת והסברה נפלאה […] וכך זוכרים עד היום בוגרי ה’חיידר’ של ר’ מרדכי את ציוניו המקוריים. גם כאשר התלמיד לא היה ראוי לציונים גבוהים, מעולם לא נרשם בתעודה שלו ציון שכלל את המילה ‘פחות’ או ‘כמעט’, אלא ‘יכול להיות’ – ‘יכול להיות טוב’, ‘יכול להיות טוב מאוד’, וכן על זה הדרך (מ’ וינשטוק, “בצאת ישראל מרדכי מטורקיה”, בקהילה, 19.4.2019, עמ’ 3).

ואכן, בימים אלה, של חלוקת תעודות בבתי הספר, כדאי להיזכר איך נראה גיליון ציונים בשנת 1934:

באדיבות חיים חנן

הילד יצחק שטערין היה “מצויין” בהנהגה, חריצות ועוד, אבל במקום לייסר אותו על יחסו לתפילה ועל בקיאותו בתורה, בנ”ך ובמשנה כתב לו המלמד רק: “אי”ה” (אם ירצה ה’). ובמקום לגעור בו על העדרויותיו הרבות, הוא ציין: “חסר – כמספר הימים שלא בא”. בנימה חיובית ומלטפת, אך גם בתקווה שההורים, לכל הפחות, יבינו…

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן