כשהייתה אסתר ארדיטי בת 6 היא צפתה באֵימה בנחילֵי החיילים של הוורמאכט (צבא גרמניה הנאצית) פוסעים ברחובות עירהּ, סוֹפְיה בירת בולגריה (1.3.1941). ביחד עם בני משפחתה הצליחה לברוח מציפורני הנאצים והסתתרה בכפר קטן באיטליה, בזהות בדויה. אִמָהּ נפטרה במהלך אותן שנים ארורות.
כשהייתה בת 13 הגיעו לאזניה של אסתר השמועות על הקמת מדינת ישראל. למרות גילה הצעיר כל כך, לא היה לה ספק היכן היא צריכה להיות. היא רוקנה את הפרוטות הדלות מקופת החיסכון שלה, ומבלי להודיע לאביה דבר יצאה לבדה לנאפולי, כדי לחפש אנייה לישראל. אביה מיהר לתחנת המשטרה כדי לדווח על הילדה הנעדרת, והשוטרים השיגו אותה והחזירו אותה הביתה. שלוש שנים אחר כך עזבה את הבית בשנית, וללא הסכמת אביה עלתה ארצה. כאן נקלטה בקיבוץ עמיר שבגליל, התגייסה לצה”ל בגיל 17 והוסמכה לחובשת בחיל האוויר.
בליל 29.11.1954 ירדו גשמים עזים בבסיס חיל האוויר בחצור. למרות מזג האוויר הסוער יצאה טייסת מטוסי מוסקיטו לטיסת אימון שגרתית. מטוסו של רס”ן יעקב שלמון נאלץ לנחות נחיתת חרום, אבל תאורת מסלול הנחיתה לא פעלה, כנראה בשל פגעי מזג האוויר, והמטוס התרסק לא הרחק ממנו. צוותי הרפואה שהוזנקו לשטח צפו בשברי המטוס הבוער ושמעו זעקות כאב. אחד המפקדים אסר להתקרב, משום שבמטוס יש תחמושת ומכלי דלק והם עלולים להתפוצץ בכל רגע, אבל לטוראית אסתר ארדיטי לא היה ספק היכן היא צריכה להיות. היא רצה בכול כוחה לכיוון זעקותיו של הנווט, שלמה הרצמן.
“בפתח המטוס גיליתי אדם. הפכתיו, ולאחר בדיקה קצרה נוכחתי כי האיש חי, אך איבד את הכרתו. היה זה הנווט, אשר שכב שם ברגליים שבורות, כשהאש מלחכת את גופו. כיביתי מיד את בגדיו הבוערים וגררתיו אל מעבר לקפל קרקע בקרבת מקום, שם נמצא מקום מבטחים במקרה של התפוצצות המטוס. לאחר שהנחתי את הנווט קרבתי בזחילה אל המטוס הבוער, ומצאתי את תא הטייס נעול. נסיון ראשון לפתוח את התא הסתיים בזעקת כאב, כי ידית התא היתה מלובנת מן האש. קרעתי את שמלתי ובמאמץ על אנושי פתחתי את התא, כשריח של בשר חרוך עולה באפי. ‘אתה חי?’, שאלתי את הטייס. עתה שוב שמעתי את הנאקה החרישית: ‘אמא…’. בקצות אצבעותי הרגשתי את גופו של הטייס, גבר בריא ורחב מידות, אשר היה קשור בשתי רצועות לכסאו. לא הצלחתי לפתוח את הרצועות וחשבתי שנוצחתי, אולם נזכרתי כי תיק העזרה ראשונה שלי מכיל זוג מספריים. בינתיים הגיעו הלהבות למרחק סנטימטרים בודדים והעבודה היתה קשה, כי הרצועות היו קלועות בחוטי מתכת. לאחר עבודה מאומצת הצלחתי לחתוך את שתי הרצועות, אך לבי דפק בחוזקה, כי ידעתי כי המטוס עתיד להתפוצץ בכל רגע. אזרתי את כל שארית כוחותי וגררתי את הטייס הענק אל מחוץ למטוס. כיביתי את האש שאחזה בבגדינו והבאתי אותו למקום שם נמצא חברו הנווט. השתרעתי לידם, ולא חלפו אלא שניות אחדות, כאשר נשמע קול נפץ אדיר. רסיסי מתכת בוערים התעופפו לכל עבר, ובמקום המטוס נוצר מכתש עמוק” (י’ בן שאול, “אסתר, נהגת אמבולאנס”, מעריב, 11.7.1973).
אסתר הייתה החיילת הראשונה בתולדות צה”ל שקיבלה את עיטור המופת. משפחתו של שלמון אימצה אותה כבת לאחר מכן, משום שהייתה חיילת בודדה.
אסתר ארדיטי בטקס הענקת אות המופת, פברואר 1955 (צילום: אברהם ורד, דובר צה”ל).
לאחר שהשתחררה מצה”ל למדה אסתר ארדיטי בבית הספר לאחיות, הוכשרה לאחות והייתה נהגת אמבולנס בירושלים. בתוך כך, נישאה לצבי זלינגר והתגוררה בשכונת בית הכרם. כשפרצה מלחמת ששת הימים, וירושלים הוחרדה בקולות נפץ וביללות האזעקות, לאסתר לא היה ספק היכן היא צריכה להיות. היא נפרדה משני ילדיה, אילן ונורית, מצאה את הדרך אל לוחמי חטיבת הצנחנים, ומבלי לשאול את רשותו של מפקד כלשהו התלוותה אליהם כששעטו לגבעת התחמושת, להר הזיתים ולעיר העתיקה. איש לא ידע מי זו, החובשת החמושה בתיק עזרה ראשונה, בחלוק לבן של מד”א וקסדה לראשה, המתרוצצת ללא פחד וללא מנוחה בין הכדורים השורקים ורסיסי הפגזים, כשהיא מטפלת במסירות אימהית בפצועים הרבים. רופא חטיבת הצנחנים, ד”ר ג’קי קינג, סיפר לימים כך:
“היתה זו צעירה, כבת שלושים, נמוכת קומה, שׂערהּ גולש על כתפיה, בעלת עיניים עירניות וגוף צנום. מיהי? מה שמה? אינני יודע – למי היה פנאי לשאול? אבל כולם זכרו איך חבשה את הפצועים בידים זריזות, במומחיות רבה ובאומץ לב עילאי, כשפגזי מרגמות מתנפצים מסביב. היא באה, עשתה עבודה נפלאה ונעלמה” (י’ זיו, “המלאך בלבן”, עתמול, 193 [2007], עמ’ 21).
עם תום המלחמה חזרה אסתר הביתה, שוב מבלי להודיע דבר ומבלי לבקש דבר. לוחמי הצנחנים חיפשו את החובשת האגדתית שאיש לא ידע את שמה – ‘המלאך בלבן’, כך הם כינו אותה – אבל לאיש לא היה מושג מניין באה ולאן הלכה. מפקד חטיבת הצנחנים, אל”מ מוטה גור, סיפר שרק כאשר הגיעה אסתר למפקדת החטיבה כדי להחזיר את מעט הציוד הצבאי שנשאר בידיה, התבררה זהותה.
אסתר ארדיטי זלינגר, לאחר מלחמת ששת הימים (מקור: המשפחה, אתר ישראל היום).
בשכונת אבו תור היהודית (גבעת חנניה), בין הרחובות על שם בני משפחת דוד המלך – נעמי, ישי, צרויה, עשׂהאל, אביגיל ובת שבע, נמצא רחוב המלאך בלבן, להנצחת שמה של החובשת המופלאה.
(צילום: גואל אמיר, ארכיון צה”ל).
אסתר ארדיטי (זלינגר בורנשטיין) נפטרה בשנת 2003 ונקברה בליוורנו, איטליה.
4.2021
