מתעניינים בסיור? צרו קשר

הילולת ל”ג בעומר אצל רבי שמעון… הירושלמי

שמעון הצדיק היה כהן גדול ו”משיירי כנסת הגדולה” (משנה, אבות א, ב). הוא חי במאה ה-4 לפסה”נ, ובימיו כבשו ההלניסטים (היוונים) את העולם. כשמצביאם הנודע, אלכסנדר מוקדון, התקרב לירושלים בראש חיילותיו, הבין שמעון הצדיק שעליו ליזום מהלך מקדים:

“מה עשה? לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו. ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה, עד שעלה עמוד השחר […] כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי […]” (בבלי, יומא סט ע”א).

תבונתו של שמעון הצדיק מנעה פגיעה בירושלים. אלכסנדר השתחווה לרגליו לא רק מפני שדמותו הופיעה בחלומותיו, אלא משום שפעמים רבות נפגש צבאו המפואר עם גייסות אחרים, שהיו חמושים תמיד בכלי נשק משלהם. צבא כגון זה של שמעון הצדיק לא ראה מעולם. היה זה צבא חמוש בסמלים ובערכים ולא בטילים ובמשוריינים. בגדי הכהונה ואבוקות האור באו להודיע למצביא הדגול שהמלחמה בעם ישראל איננה כוחנית כמו כל המלחמות האחרות, זו מלחמת תרבות וערכים. אלכסנדר מוקדון הבין את כוחו במלחמה כזו, והשתחווה לפני האויב. אמנם במבחן הזמן, לא מיהרה תרבות יוון לכרוע ברך לפני תרבות ישראל, וניהלה מלחמת תרבות ממושכת ועקשנית עם תרבות ישראל, שספק אם הסתיימה עד היום.

מתפללים בציון שמעון הצדיק (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת).

 

לפי המסורת, נטמן שמעון הצדיק במערה חצובה בצפון ירושלים, על גדתו הצפונית של נחל קדרון העליון. במקורות ההיסטוריים נזכר זיהוי זה לראשונה בשנת 1235, מפי ר’ יעקב השליח, שהיה ראש ישיבה בעכו. לפחות מאז ועד ימינו פוקדים יהודים את הציון, לומדים, מתפללים ומתרפקים על מצבתו שבירכתי המערה.

בשנת 1876 נרקם בירושלים שיתוף פעולה נדיר במיוחד, בין העדה האשכנזית בראשות ר’ מאיר אוירבך לבין העדה הספרדית בראשות הראשון לציון ר’ אברהם אשכנזי, למטרה משותפת של גאולת אדמות מערת שמעון הצדיק וסביבותיה. כעבור כ-15 שנה נחנכו הבתים הראשונים בשכונה על שם שמעון הצדיק. לימים נבלעה השכונה הקטנה בין בתי הערבים של שייח’ ג’ראח, נעזבה עם נפילת האזור לידי הירדנים במלחמת השחרור ויוּשְׁבה מחדש ביהודים בשנת 1998.

מאז המאה ה-19 התפתחו מנהגים ייחודיים סביב מערת שמעון הצדיק, אחד מהם הוא הילולה שהתקיימה בל”ג בעומר, שהייתה מפורסמת ופופולרית והשתתפו בה המונים רבים. ההמונים גדשו את השטח המישורי שבחזית המערה, שנכלל באדמות שנרכשו בידי היהודים (כיום השטח הזה בנוי בבתים שנבנו בימי הכיבוש הירדני).

הילולת ל”ג בעומר ברחבה שלפני מערת שמעון הצדיק, 1932. שימו לב ל’גלגל הענק’ שהותקן במיוחד לילדים המשתתפים באירוע (צילום: צבי אורון, הארכיון הציוני המרכזי).

 

האירוע תועד בידי כותבים שונים מאז אמצע המאה ה-19. אחד מהם היה משה ריישר, בשנת 1867:

המנהג שם לילך למערת שמעון הצדיק בל”ג בעומר אנשים ונשים וטף בשירים ושמחה כי לפני המערה יש מישור גדול מאד ונחמד מלא עצי פרי תנובה ודשא כגן ה’ ועושים תגלחת לבניהם כשיתמלא להם ג’ שנים ללידתם ואוכלים ושותים ושמחים כיום מועד ממש ועומדים צפופים מרוב העם ואח”כ נכנסים למערה עד שנתמלא ודולקים שם נרות הרבה. יצא כת הראשונה נכנסת כת שניה וכן כל היום ההוא (מ’ ריישר, שערי ירושלים, ירושלים תשכ”ז, עמ’ מ).

מנהג התספורת לילדים בני שלוש, ה’חלאקה’, נפוץ בין החוגגים בל”ג בעומר אצל ר’ שמעון בר יוחאי במירון, אם כן מדוע הוא נצפה במערת שמעון הצדיק? בטרם נשיב על הקושיא, נוסיף קושיא נוספת: כידוע, נהוג לקבוע את הילולת הצדיק בתאריך פטירתו. מה ידוע לנו על יום פטירתו של שמעון הצדיק?

תנו רבנן: אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק, אמר להם: בשנה זו הוא מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: בכל יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עמי [לקודש הקודשים] ויצא עמי, והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עמי ולא יצא עמי. אחר הרגל חלה שבעה ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם (בבלי, יומא לט ע”ב).

אם נספור שבעה ימים “אחר הרגל”, כלומר לאחר חג הסוכות, נקבל את התאריך כ”ט בתשרי. אם כן, מתבקשת השאלה, איך נקבעה ההילולה לשמעון הצדיק ביום ל”ג בעומר?

בערב חג שבועות תרכ”ח דווח בעיתון הלבנון (יק”ר, “מגדל הלבנון צופה פני ירושלם”, הלבנון, 26.5.1868):

 

למרות הנימה הצינית והמלגלגת של הכותב, נוכל ללמוד מדבריו שהחגיגות ברחבה שמול מערת שמעון הצדיק נועדו להחליף את החגיגות של ‘שמעון הצדיק האחר’ – ר’ שמעון בר יוחאי – שבמירון. רושם זה מתחזק גם מדברי כותבים נוספים, ובהם הסופר וההיסטוריון של היישוב הישן בירושלים, פנחס גרייבסקי:

תנועת הבקורים של אנשי ירושלים במגרש שמעון הצדיק מתחילה ביום ל”ג בעומר בבוקר […] בעלי היכולת שאינם חוששים בטרדת הדרך נוסעים לטבריה ולמירון, ואלה שמסבות שונות אינם יכולים לנסוע מסתפקים בבקור במערת שמעון הצדיק. קצת מן המבקרים באים לשפוך שיח לפני קבר הקדוש, וקצתם רק כדי לבלות זמן, בסביבת בני המשפחה, בשירים ובפזמונים. יש שמקיימים כאן מצוה מסתורית, בהניחם כאן את הפיאות הגזוזות של הילדים הרכים בשנים, בני שלש והלאה, רמז לראשית הגז (פ’ גראייבסקי, ספר הישוב, ירושלים תרצ”ט, עמ’ 36).

אם כן, הילולת שמעון הצדיק בל”ג בעומר לא נועדה אלא לתת ‘מענה’ ירושלמי הולם להילולת ר’ שמעון בר יוחאי במירון, שהרי למה לטרוח ולהיטלטל בדרכים עד לגליל העליון, אם לנו הירושלמים יש רבי שמעון משלנו??

ל”ג בעומר בציון שמעון הצדיק, תרפ”ז (12.6.1927) (אוסף Jeaish National Fund).

 

בימינו התחדש המנהג החגיגי, שנגדע עם ניתוק מערת שמעון הצדיק בימי העיר החצויה. למרות שכבר לא קשה להגיע למירון והדרכים ‘התקצרו’, רבים פוקדים את מערת שמעון הצדיק כשבידם האחת פעוטות נבוכים עטורי תלתלים ופיאות, ובידם השנייה מספריים.

 

5.2020

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ? מוזמנים להרשם לניוזלטר שלי וכל העדכונים ישלחו אליכן למייל

דילוג לתוכן