מתעניינים בסיור? צרו קשר

היכן שרפו את הפרה האדומה?

תשע פרות אדומות בלבד נשחטו מאז ומעולם (הראשונה נשחטה בידי משה במדבר סיני, והשמונה הנותרות בימי הבית השני), כדי לטהר את הטמאים בטומאת מת. לא היה צורך ביותר מכך. הזאת כמות מזערית של ‘מֵי חטאת’ – אפר פרה ועצים מהולים במים – הספיקה לטהר אנשים לאין מספר, והם נשמרו והועברו מדור לדור.

השחיטה וההזאה במשכן היו “אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד” (במדבר יט, ד). עם קביעת המקדש בירושלים נמצא הר הזיתים מתאים לקיום הציווי הזה. המשנה מתארת את טקס שריפת הפרה האדומה בהר המשחה, הוא הר הזיתים, לנוכח הר הבית:

“וכבשׁ היו עושים מהר הבית להר המשחה, כיפין על גבי כיפין, וכיפה כנגד האוטם מפני קבר התהום, שבו כהן השורף את הפרה. ופרה וכל מסעדיה יוצאין להר המשחה” (משנה, פרה ג, ו).

‘כיפין על גבי כיפין’ הם קשתות על גבי קשתות, שנועדו בוודאי לחצוץ בין הקרקע והטומאה (“קבר התהום”) לבין הכוהנים הטהורים. למרות שבמשנה נאמר במפורש שהמעבר בין הר הבית להר הזיתים היה על גבי ‘כֶּבֶשׁ’, דהיינו משטח משופע לעלייה או לירידה, ולמרות שבתוספתא צוין שהיה זה מתקן זמני, שנבנה ופורק בשעת הצורך (תוספתא, שקלים ב) (וכך אף משתמע מלשון המשנה), חוקרים ופרשנים שונים חיפשו דווקא גשר.

כבר בשנת 1864 יצא הארכאולוג-המהנדס הבריטי צ’ארלס וילסון לחפש אומנות של גשר בערוץ הקדרון, ואחריו חפר צ’ארלס וורן, אך הם לא הצליחו להגיע לסלע האֵם ולא מצאו דבר. חוקר המקרא בן ציון לוריא (נפטר ב-2002) שיער ששתי האבנים הבולטות בקצה הכותל המזרחי של הר הבית הן שריד לאותו גשר (ב”צ לוריא, פרקי ירושלים, ירושלים 1980, עמ’ 267-260), והרב ישראל אריאל ממכון המקדש סובר שגשר גורד-שחקים חצה את שמי נחל קדרון. אבל לכל אלו לא נמצאו תימוכין או שרידים, ולבסוף אין אנו יודעים בוודאות היכן הוא מקום שרפת הפרה האדומה.

“שער מזרחי – עליו שושן הבירה צורה, שבו כוהן גדול השורף את הפרה, ופרה וכל מסעדיה יוצאין להר המשחה” (משנה, מידות א, ג). הגשר בין הר הבית למקום שרפת הפרה האדומה על פי הרב ישראל אריאל (באדיבות מכון המקדש).

 

בשנת 1211 ביקר ר’ שמואל ב”ר שמשון בהר הזיתים, ומסר על מסורות שזיהתה את מקום שריפת הפרה: “והלכנו משם להר הזתים מקום שריפת הפרה”. אבל מסורת זו נפסקה ואבדה זה מכבר.

(שמואל בר שמשון, אגרת מסע בארץ ישראל בשנת תתק”ע, כת”י פארמא 2295, עמ’ 123).

 

במאמר שהתפרסם בשנת 2002 יצא הרב יונתן אדלר למסע לפתרון התעלומה. באמצעות ניתוח מקורות חז”ל וממצאים ארכאולוגיים עם מדידות וחישובים מתמטיים, הוא הציע זיהוי לאתר שרפת הפרה, ולהלן נלך בדרך שהוא סלל.

המשנה הדגישה שהזאת דם הפרה חייבת להתבצע “כנגד בית קֹדש הקדשים” (משנה, פרה פ”ג מ”ט). לשם שמירת האפשרות של הכהן העומד במקום שרפת הפרה בהר הזיתים לראות ללא הפרעה את פתח ההיכל שבתוככי בית המקדש, הונמך הכותל המזרחי של הר הבית:

“כל הכותלים שהיו שם היו גבוהים, חוץ מכותל מזרחי שהכוהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה ומתכוון ורואה פתחו של היכל בשעת הזית הדם (משנה, מידות ב, ד).

מבט אל הר הבית מחצר כנסיית דומינוס פלביט. העמודים משמאל – משרידי המנזר הביזנטי (צילום: Deror Avi, ויקיפדיה).

 

אדלר מתח קו דמיוני ישר ומדויק מזרחה מאבן השתייה, שמתחת למבנה כיפת הסלע (בהנחה שזיהוי זה למקומו של קודש הקודשים – המקובל על פי רוב – הוא הנכון), והגיע לשטח הכנסייה הקתולית דוֹמינוּס פְלֵביט, שבמחצית גובה המדרון המערבי של הר הזיתים. כנסייה זו נבנתה באמצע המאה ה-20 על שרידי מנזר ביזנטי מהמאה ה-5. אדלר חישב את רוחב וגובה שׂדה הראייה, והצביע על חצר התצפית בקדמת הכנסייה, ממערב לה. על המשך מחקרו הוא סיפר:

“מתחת לשרידים של חצר המנזר [הביזנטי] נמצא בור מים ענק. בסיוון תש”ס [2000] התחלתי לערוך מדידות של בור המים. הצלחתי למדוד את עומקו של הבור – 8 מטר – ולהוריד פנס לתוך הבור דרך פתחו מלמעלה. בשלב זה הופסקה עבודתי על ידי הכמרים השוהים במקום, אך הספקתי לגלות שהממדים של הבור גדולים מאֹד, ושכל החצר של המנזר עומדת על גבי חלל זה” (י’ אדלר, “מקום שרפת הפרה האדומה”, תחומין, כב [תשס”ב], עמ’ 543-537).

בצפון החצר זיהה אדלר גת המתוארכת לתקופה הביזנטית. ממצאים אלו תואמים את המידע המובא בהמשך המשנה, בפרק ג במסכת פרה, בה נזכרים “בית טבילה” (משנה ז) וגת (משנה י). אדלר מניח שפריטים אלו קדמו לבניית המנזר הביזנטי שנחשף במקום, והם עשויים להיות מתקופת המקדש. לדעתו, אפשר שהנוצרים קידשו את המקום דווקא משום שהיהודים קידשו אותו, כפי שנהגו באתרים אחרים.

מתוך מאמרו של י’ אדלר, עמ’ 542

 

מצוות פרה אדומה, למרות היותה כה קשה להבנה ומנוגדת לכללי ההיגיון, הייתה ממצוות המקדש שהוסיפו להישמר דורות רבים לאחר חורבנו. צנצנות אפר נשמרו והועברו בין ידיים רועדות מהתרגשות מדור לדור, ונשמרו בחרדת קודש כפתיל בוער אחרון של בית המקדש. עוּלָא, אמורא שחי בארץ ישראל במאה ה-4 – כ-300 שנה לאחר החורבן – העיד על “חבריא מדכן בגלילא” (בבלי, נדה ו ע”ב), כלומר חכמים גליליים שהקפידו על טהרה אישית הראויה לאכילת קרבנות, ומפיקים את יינם ושמנם בטהרה. בהמשך שם מובא הסיפור על שפחתו של רבן גמליאל, שהייתה אופה כיכרות של תרומה. הואיל וטמאי מתים אסורים באכילת קודשים עלינו להסביר שהיה בידיהם אפר פרה אדומה. ואכן, ידיעה נוספת מאשרת שבידי ר’ חגי ור’ ירמיה, אמוראים שחיו גם הם באותה תקופה בטבריה, טהרו ב’מי חטאת’ (ירושלמי, ברכות פ”ו ה”י). לפי ידיעה אחרת, גם בבית שערים נמצא אפר הפרה האדומה (תוספתא, פרה ה, ו). אולי האפר שנשמר במקום המיוחד לו באתר השרפה וההזאה בהר הזיתים (שם ג, ח), לא נפגע בחורבן, נשמר אף הוא ונמסר ליודעי חן.

עם הידלדלות היישוב היהודי בארץ והפיזור בגלויות התפזר גם אפר מי החטאת, אבד ונעלם, או שמא כלה ונכחד. עם אבדנו אבדה גם האפשרות להיטהר מטומאת המת. כך אבדה האפשרות לקיים כמאתיים מתוך 613 המצוות, המתקיימות בתחומי המקדש. מאותה סיבה, גם הפרשות התרומות, המעשרות והחלה כבר לא נאכלות בימינו. זו גם הסיבה שאין בימינו אפשרות הלכתית לבקר במקום המקדש שבמרכז הר הבית, אלא רק מסביבו. גילויו של אפר הפרה האדומה עשוי לשנות את פניה של היהדות המעשית. לחילופין, גילוי פרה אדומה תמימה, שתיענה לדרישות ההלכתיות המחמירות, עשוי גם הוא להביא לתוצאה דומה. וכן… כבר יש בימינו מי שמחפש ואף מנסה לגדל פרה אדומה…

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן