מתעניינים בסיור? צרו קשר

היכן היא חורבת רבי יהודה החסיד?

אתם מכירים את בית הכנסת בית יעקב ברובע היהודי? כמובן, זהו בית הכנסת שנקרא על שם הברון יעקב ג’יימס דה-רוטשילד, ‘הנדיב הידוע’. כל אחד מכיר אותו, זהו בית הכנסת הבולט והמתנשא בלב הרובע היהודי. אה, לא מכירים? נכון, כי איש לא קורא לו בשמו. ‘החורבה’ – זהו כינויו המוכר. אם חיפשת את ‘החורבה’ אין צורך שתסביר שהתכוונת לבית הכנסת.

ויודעים למה זכה לכינוי ‘החורבה’? כמובן, משום שנבנה על חורבות בית הכנסת של רבי יהודה החסיד. מורי דרך רבים אף נוהגים לציין שבית הכנסת חרב פעמיים – בימי רבי יהודה החסיד ובמלחמת השחרור – ובימינו נבנה בפעם השלישית. ובכן, זו טעות נפוצה. בית הכנסת החורבה חרב רק פעם אחת, ב-1948. אם כן, היכן הוא בית הכנסת של רבי יהודה החסיד, ומה הקשר בינו לבין בית הכנסת החורבה?

בראשית המאה ה-17 התרבה מספרם של העולים ממרכז אירופה וממזרחה, והקהילה האשכנזית הלכה והתחזקה במהירות. ב-1621 הופיע בירושלים ר’ ישעיה הלוי הורוויץ, מגדולי החכמים האשכנזים בזמנו, שהתפרסם בזכות ‘שני לוחות הברית’ – ספר המוסר הקבלי שחיבר. הרב הורוויץ, או כפי שכונה על שם ראשי תבות ספרו – ‘השְׁלָ”ה’, היה רבן של קהילות מרכזיות באירופה, ובהן גם פראג, עיר הולדתו. בירושלים נעתר לבקשת פרנסי הקהילה, והתמנה לרב הקהילה האשכנזית. על פי תנאי העסקתו, קיבל מאת הקהילה בית מגורים מרוהט. מסורת מקומית מזהה בדרום חצר האשכנזים את המקום בו התגורר השל”ה ובו התפלל. אבל תקופת הפריחה הזו הייתה קצרה, במרוצת המאה ה-17 סבלה הקהילה האשכנזית פגעים ורדיפות והיא הלכה והידלדלה.

בשנת 1700 הגיעה לירושלים קבוצה גדולה מאירופה, בהנהגתו של רבי יהודה החסיד. בירושלים נמצאה עד אותה שעה קהילה אשכנזית קטנה, דלה ושקועה בחובות. בית הכנסת הוותיק, מימיו של השל”ה, התמוטט ב-1692, ובתום השתדלויות והוצאות מרובות עלה בידם של העולים החדשים לשקם אותו, ואף להרחיבו:

בר”ח [בראש חודש] חשון תס”א לפ”[ק] [2.10.1700], יום ד’ בשבוע, בא רבינו יהודא חסיד עם כל חבורתי[נו] לירושלים תובב”א. וקנה רבינו הנ”ל תכף בית בחצר הקודש, דהיינו חצר של בה”כ [=בית הכנסת] של קהל אשכנזים […] ובע”ש [=ובערב שבת] הלך רבינו לטביל'[ה] במקוה שיש בחצר הקהל הנ”ל, ומיד נחלה בעוה”ר [=בעוונותינו הרבים], והתפלל ערבית של שבת בכובד ראש, וכשבא לביתו נפל על המִטה למִשְׁכַּב […] עד יום ב’, עד שמת […] וכל העם היו מקוננים ובוכים בכי תמרורים על פטירת רבינו פתאום (גדליה מסימיאטיץ, שאלו שלום ירושלים, ירושלים תשכ”ג [מהדורת ז’ שז”ר], עמ’ 10–11).

רבי יהודה החסיד נפטר, אפוא, שישה ימים בלבד אחרי בואו לירושלים, והותיר את תלמידיו הנדהמים ללא רועה רוחני וללא משענת כלכלית. רבים מהם עזבו את ירושלים, ואחרים נשארו ונאחזו בחצר האשכנזים. הכותב, גדליה מסימיאטיץ, היה אחד מהם. אלו שנותרו בירושלים נקלעו למצוקה כלכלית קשה. הם נאלצו ללוות כספים רבים מן הערבים, אך משהגיע מועד הפרעון לא מצאו מאין להשיבם. משפקעה סבלנותם של הנושים – ב-29.10.1720 – התנפלו על חצר האשכנזים, החריבו אותה והעלו באש את בית הכנסת. תלמידי רבי יהודה החסיד נפוצו לכל עבר, ומעתה לא התקיימו בירושלים חיי קהילה של יהודים אשכנזים. חצר האשכנזים הפכה לגל חורבות ותיקרא מעתה ‘חורבת רבי יהודה החסיד’, או בקיצור ‘החורבה’. ‘החורבה’ היה אפוא כינויה של החצר, לא של בית הכנסת.

  • חצר האשכנזים במחצית הראשונה של המאה ה-19 – איור מאת יהוסף שוורץ. כפי הידוע, זהו התיאור הקדום ביותר של האתר, ונראה שהוא משקף את מראהו קודם לשיקומו בידי ה’פרושים’. המבנים הנראים באיור אינם מזוהים (מקור: י’ שווארץ, תבואות הארץ, ירושלים תשנ”ח [מהדורת מ’ שורץ], בין עמ’ תסבתשג).

מאה שנים מאוחר יותר נגאלה החצר החרבה בידי האשכנזים הליטאים – תלמידי הגר”א ‘הפרושים’, שהחלו לעלות לירושלים בראשית המאה ה-19. בראותם בה סמל לחורבן הקהילה האשכנזית בעיר הקודש, הציבו לעצמם את שיקום החצר כיעד, אלא שבדרך להגשמת המטרה ניצבו מכשולים סבוכים – החובות שרבצו על האשכנזים שנטשו את החורבה, שאלת הבעלות על החצר, והחוק המוסלמי שמכוחו אסרו השלטונות העות’מאניים בניית בתי כנסת חדשים. הפרושים פתחו בסדרת השתדלויות, כולל נסיעה אל הסולטן באסתאנבול, וב-1820 עלה בידם להשיב את המתחם לרשות האשכנזים, ואף להשיג אישור לביטול החובות הישנים. כך העיד ר’ מנחם מנדל משקלוב, אחד ממנהיגי החבורה:

“וזכותו [של הגר”א] וזכות אבותי הצדיקים הישרים, וזכות עמו ישראל, עמדו לי להביאני ארץ הקדושה […] ועתה עזרני ה’ להוציא את החֻרבה שבירושלם, שהיה של אחינו האשכנזים מימי קדם יותר ממאה שנה, בית הכנסת בתוכה ונהפכה לזרים ולנכרים, ונעשה חרבה ושוממה, ועתה ברוב רחמיו וחסדיו הוצאתי מידם” (א”ל פרומקין, תולדות חכמי ירושלם, ירושלם תרפ”ט, ג, עמ’ 158).

שוב, נשים לב: “החורבה” שנגאלה ב-1820 לא הייתה בית הכנסת, אלא החצר עצמה שבתוכה היה בית הכנסת האשכנזי הקדמון, שעמד גם הוא בחורבנו. בשנת 1831 כבש מוחמד עלי, מושל מצרים, את ארץ ישראל וסוריה מידי הסולטן העות’מאני. הוא הנהיג רפורמות, ובכללן גישה חיובית כלפי נתינים זרים ולא-מוסלמים, בחיפוש אחר זהות אינטרסים כלכלית ופוליטית. הוא התיר לגורמים אירופיים נוצריים להעמיק את פעילותם הדתית בירושלים, ובה במידה הרשה ליהודים לשקם ולבנות בתי כנסת. פעילי ”הפרושים’ הפעילו מאמצים רבים, עד שהשיגו את האישור המיוחל. כך מסר יהוסף שוורץ, מראשוני החוקרים היהודים של ירושלים (נפטר ב-1865):

“ואז שלח מֻחמד עלי ספר פקודה לשופטי ירושלם, ויצוֵם במפגיע להשיב אל היהודים האשכנזים את החצר ההוא עם כל הבתים אשר בתוכו, וכל משׂאת הכסף אשר הישמעאלים נושים בהם, לא תִּזכֵר ולא תִּפקֵד עוד, כי כבר אבדה זכוּתה מזוֹקֶן […] בשמחת לבב החילונו לפנות ערמות העפר מהחצר ההוא, ופתאום נגלו לעינינו כל הבנינים הראשונים אשר היו שמה, ויציצו מהארץ בית התפלה ובית המקוה, ועוד בתים אחדים […] אחרי כן ירינו אבן הפנה למבנה בית תפלה גדול, ובישע ה’ כלינו את מלאכת הקודש הזאת, ומקדש מעט ההוא מתנוסס ביפיו לחמדת עינים כיום הזה” (י’ בק [עורך], מגנזי קדם: תעודות ומקורות מתוך כתבי פנחס בן צבי גרייבסקי, ירושלים תשל”ז, עמ’ 91).

בית הכנסת מנחם ציון (צילום: אלעד זיגמן).

בית הכנסת החדש נחנך בתחילת שנת 1837 ונקרא מנחם ציון. הוא לא היה חדש לגמרי, שכן הוא נבנה על חורבות בית הכנסת הקדום מימי השל”ה ורבי יהודה החסיד. עובדה זו תועדה בידי בני התקופה, למשל ר’ משה נחמיה כהנוב, ראש ישיבת עץ חיים שבחצר האשכנזים (נפטר ב-1877):

בחצר הזה נמצאו כמה בתי מדרשים, כמה בתי תלמוד תורה, בית המדרש לישיבה ובפרטם בית המדרש מנחם ציון, הוא בית המדרש הראשון הנבנה על חורבת רבי יהודה החסיד זכרונו לברכה

(מ”נ כהניו, שאלו שלום ירושלים, ירושלים תשכ”ט, עמ’ נב).

כך העיד גם שניאור זלמן מנדלוביץ, מחסידי חב”ד בירושלים במאה ה-19:

“ביהמ”ד [=בית המדרש] מנחם ציון, ת”ח [=תלמידי חכמים] יושבים ולומדים כל היום וכל הלילה […] והוא הביהמ”ד הראשון הנבנה על חורבת בית ר’ יהודא חסיד זי”ע [=זכותו יגן עלינו] (שניאור זלמן בן מנחם מענדיל, זכרון ירושלם, ירושלים תרל”ו, דף ד ע”א).

באמצע המאה ה-19 התעצמו גלי העליות, והקהילה האשכנזית צמחה במהירות. בית הכנסת מנחם ציון כבר לא הכיל את המתפללים הרבים, ופעילי הקהילה השׂכילו לנצל את חולשתה של האימפריה העות’מאנית ואת הרפורמות שהנהיגה ביחסה לנתיני ארצות המערב, כדי לקדם את הקמתו של בית כנסת גדול בתחומי חצר האשכנזים ההיסטורית, מעט מדרום לבית הכנסת מנחם ציון. בנימוקי הבקשה שהוגשה לסולטן לא שכחו לציין שבית הכנסת המתוכנן איננו חדש לגמרי, אלא עומד במקומו של בית כנסת קדמון שחרב. אולי התכוונו לבית הכנסת הרמב”ן, שחורבותיו היו צמודות מדרום למבנה המיועד.

ביום 25.9.1864 נחנך בית הכנסת הגדול שגרם להתפעלות לא רק מיופיו ופארו, וממראה הכיפה המתנשאת מעל קו הרקיע של העיר העתיקה – 24 מטרים גובהה – אלא גם מן המשמעות הסמלית של מחיית החרפה של חורבן חצר האשכנזים בימי רבי יהודה החסיד, ושל ההטבה במצב היהודים בירושלים. למרות שבית הכנסת נקרא בית יעקב, כאמור, דבק בו הכינוי ‘החורבה’, משום שנבנה בתחומי חצר החורבה. לצדו, מעט מצפון לו, עומד עד ימינו נמוך ומבויש משהו בית הכנסת מנחם ציון, שביסודותיו צפונים סודותיו של בית הכנסת האמיתי של חורבת רבי יהודה החסיד.

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן