גיליון 158, שבט תשפ”ג
עם המלכתו של דוד על ישראל, הוא מבצע פעולה משמעותית לקביעת המקדש בבירת הממלכה ירושלים: העלאת ארון הברית מבית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי לירושלים.
“ויָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה, לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה’ צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו. וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה, וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה… וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה’ בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים, וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים… וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה. וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה’ שִׁשָּׁה צְעָדִים, וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא. וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה’, וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה’ בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר. וְהָיָה אֲרוֹן ה’ בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה’ וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ” (שמואל ב ו, ב-טז).
הארון, ובתוכו לוחות הברית שהוריד משה מהר סיני, נדד עם בני ישראל במדבר, חצה איתם את הירדן, שכן בתחנות שונות בארץ ישראל, ועתה הגיע אל ‘התחנה הסופית’ בירושלים. אבל, לאמיתו של דבר, זו הייתה התחנה שלפני ‘התחנה הסופית’, שכן בית המקדש עדיין לא נבנה, ולא נמצא ‘קודש הקודשים’ לשכן בו את הארון. לעת עתה, באופן זמני, הציב דוד את הארון באוהל מיוחד:
“וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה’ וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד” (שם ו, יז); “וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה” (שם ז, ב).
היכן המקום שבו נמתחה יריעת אוהל הארון? סתם הכתוב ולא פירש, אך ציין שמסע הארון הסתיים בעיר דוד, המזוהה בשלוחה שמדרום להר הבית. ואכן, החלון שבעדו השקיפה מיכל בת שאול היה מן הסתם בארמון המלך, שהיה בעיר דוד. לימים, שלמה בן דוד זכה להעלות את הארון מהאוהל למשכנו הסופי בהר המוריה. גם הפסוקים המתארים זאת מדגישים את מיקומו של האוהל בעיר דוד:
“אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן... וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָרוֹן. וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה’ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם… וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים” (מלכים א ח, ג-ו).
למרות כל זאת, מסורות יהודיות קדומות זיהו את מקומו של האוהל דווקא בהר ציון. נראה כי היסוד לכך הוא הזהות בין ‘עיר דוד’ ל’ציון’ במקרא, בעוד שבמסורות ימי הביניים זוהה ‘ציון’ בהר שממערב לעיר דוד, זה הידוע עד ימינו כ’הר ציון’.
מבנה קבר דוד ובית העלמין המוסלמי מצפון לו, 1870 (צילום: פליקס בונפיס). קבר דוד (בקומה הראשונה) וחדר הסעודה האחרונה (בקומה השנייה) – מתחת לכיפה הכהה השמאלית.
בראשו של הר ציון נמצא מבנה ובתוכו מצבה, שהמסורת הנודעת מזהה כ’קבר דוד’, אבל עיון בכתבי יהודים בתקופה הממלוכית מגלה כינוי מפתיע לאתר זה – ‘היכל דוד’: היכל דווקא, ולא קבר. בראשית המאה ה-14 ביקר בירושלים נוסע יהודי אלמוני, המכונה במחקר ‘תלמיד הרמב”ן’, וכך הוא תיאר בספרו ‘תוצאות ארץ ישראל’:
“למעלה ממעיָן השילוח בהר, שם מצודת ציון ושם קברי המלכים, ושם בניָן ישן קוראים אותו היכל דוד, מכוון נגד בית המקדש, מדליקין שם נרות לקדושת המקום. אומ'[רים] שהוא בניין דוד, הוא המקום אשר היה שם ארון האלהים משהביאו דוד לביתו עד שנבנה הבית” (ש’ אסף, מקורות ומחקרים בתולדות ישראל, ירושלים תש”ו, עמ’ 79).
הכותב האלמוני הצביע על מבנה, הנושא שלל כינויים: ‘קברי המלכים’, ‘מצודת ציון’, ‘בניין דוד’ וגם ‘היכל דוד’. הוא ציין שזהו אתר האוהל ששימש להצבת ארון הברית בידי דוד. חדר ‘היכל דוד’ מתואר בדבריו כ”מכוון נגד בית המקדש”. למה הוא התכוון? נוכל להיעזר בדברי ר’ אֶשְׁתורי הפרחי, פוסק ההלכה וחוקר ארץ ישראל הנודע, שביקר גם הוא בירושלים סמוך לזמנו של ‘תלמיד הרמב”ן’, כנראה בשנים 1321-1314:
“וכתוב בספר דברי הימים א (טו, א): וַיַּעַשׂ לוֹ בָתִּים בְּעִיר דָּוִיד וַיָּכֶן מָקוֹם לַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֶּט לוֹ אֹהֶל. הרי שזה האֹהל הוא בציון. והנך רואה כי עוד היום האֹהל הזה עומד קיים כתְחִלת הוייתו והוא בכיפה, וכנגד הר המוריה לדרום, והכל קורין לו היכל דוד” (ר’ אשתורי הפרחי, כפתור ופרח [מהדורת א”מ לונץ], ירושלים תרנ”ט, עמ’ תקנט).
אם כן, גם ר’ אשתורי הדגיש שחדר זה מכוון “כנגד הר המוריה”. ואכן, בקיר הצפוני של חדר קבר דוד, מאחורי מצבת הקבר, קבועה גומחה הפונה בדיוק להר הבית, וקרוב לוודאי שלכך התכוונו הכותבים. ר’ אשתורי הוסיף גם שמיקומו של היכל דוד הוא “בכיפה”. באיזו כיפה מדובר?
בתקופה הממלוכית עמד קבר דוד בהר ציון בלבו של פולמוס שהסעיר את היהודים והנוצרים בירושלים ומחוצה לה. אתר זה התקדש במסורת הנוצרית, ובאותה עת נמצאו בו חורבות ‘כנסיית מרים הקדושה של הר ציון’ הצלבנית, שעמדה על חורבות כנסיית ‘ציון הקדושה’ הביזנטית. לאחר שסבלה את נחת זרועם של המוסלמים האיוּבּים והממלוכים, לא שרד מן הכנסייה הצלבנית אלא האגף הדרום-מזרחי שלה בלבד. בקומה העליונה שרד חדר, שהמסורת הנוצרית זיהתה כ’חדר הסעודה האחרונה’, ואילו בקומה התחתונה נותרה הקָפֶּלָה של ‘קברי דוד, שלמה ומלכי יהודה’. החוקרים השמיעו דעות שונות באשר לתיארוך המבנה וחלקיו השונים, אך לא נרחיב בכך הפעם.
חצר המנזר (הקְלויסטֶר) הפרנציסקני בימינו. החלונות המסורגים בקומה הראשונה – של חדר קבר דוד, ובקומה השנייה – של חדר הסעודה האחרונה (באדיבות רון פלד, אתר allaboutjerusalem).
בשנת 1335 בערך נרכש המתחם בידי הנזירים הפרנציסקנים, בשליחותו של האפיפיור שהכתיר אותם כשומרי המקומות הקדושים (‘Custodia Terrae Sanctae’), ועד מהרה הם ייסדו בו מנזר. יהודי ירושלים ניהלו נגדם מאבק עיקש, שהסתיים בשנת 1452 בהכרעתו של הסולטן הממלוכי להרחיק הן את הנוצרים והן את היהודים מהאתר. פֶליקס פָבְּרי, שהיה אב המנזר הפרנציסקני בהר ציון, כתב בסביבות שנת 1480:
“עד מהרה יצאנו מהחצר הקטנה ונכנסנו לדוכן המקהלה העתיק של כנסיית ציון, שהיא הרוסה כליל, מלבד חלקה המזרחי, במקום שעדיין עומד חלק מהקיר, כשהכיפה השבורה תלויה מעליה. המקום שבו בנוי דוכן מקהלה זה, ראוי ליראת כבוד מצד כל המאמינים בכתבי הקודש. היהודים חולקים לו כבוד מיוחד, הואיל והם מאמינים כמותנו כי פה עמד בית התפילה או אוהל המועד של דויד, שאליו העלה הוא וכל בני ישראל את ארון ה’ בשירה, בתרועה ובקול שופר, כפי שאנו קוראים בפרק ו’ של שמואל ב'” (מ’ איש שלום, מסעי נוצרים לארץ ישראל, תל אביב 1965, עמ’ 248).
פברי תיאר אפוא את חורבות הכנסייה הצלבנית, וציין את החדר המזוהה על ידי היהודים כמקומו של “אוהל המועד של דוד”. בהשוואה לעדויות היהודיות הנ”ל מאותה תקופה, נראה כי זהו החדר שזוהה על ידם כ’היכל דוד’ ואנו מזהים כיום כ’קבר דוד’.
לדברי פברי, בכותל המזרחי נמצאו שרידי כיפה שבורה, שעדיין הייתה תלויה מעל. כמקובל בכנסיות, הייתה קבועה גומחה אחת או יותר בקיר המזרחי (אפסיס), שציינה את כיוון התפילה. פברי כינה אותה “דוכן המקהלה”, כנראה משום התפקיד שמילאה בתפילות. תיאור זה מקשה על מלאכת הזיהוי של ‘היכל דוד’, משום שהוא עוסק בגומחה שפונה מזרחה, בעוד התיאורים האחרים מצביעים על הגומחה הפונה צפונה, כלפי הר הבית. אולי נוכל להסביר, שבמתחם היו בזמנם של פברי ור’ אשתורי שתי גומחות – צפונית ומזרחית, ובעוד שזו הצפונית שרדה עד ימינו מן המזרחית לא שרד בימינו דבר.
מצבת קבר דוד, והגומחה בקיר שמאחוריה, 2014 (מקור: Jacek555, ויקיפדיה).
כיצד ייתכן שהמסורת היהודית בתקופה הממלוכית אימצה את המסורת של ‘היכל דוד’, בעוד היא מתעלמת מקבר דוד, שבוודאי היה מוכר לה היטב? פרופ’ אלחנן ריינר הציע שזו הייתה התגובה היהודית לזיהוי הנוצרי של האתר כקבר דוד. התעלמות או ‘הכחשה’ זו הביאה בסופו של דבר לתוצאה של הטמעת זהותו של הכפולה של האתר – גם ‘קבר דוד’ וגם ‘היכל דוד’ (א’ ריינר, “ואיך? שהרי ירושלים לחוד וציון לחוד”, י’ בן ארצי ואחרים [עורכים], נוף מולדתו: מחקרים בגאוגרפיה של ארץ ישראל ותולדותיה – מוגשים ליהושע בן אריה, ירושלים תש”ס, עמ’ 281; 292-288). פרופ’ מיקי ארליך חלק על הבנה זו, כמו גם על זיהוי ‘היכל דוד’ עם האתרים האחרים שהוזכרו לעיל, וטען שמדובר באתרים שונים, שהיו אולי בקומות השונות של המבנה (מ’ ארליך, “לשאלת מיקום הרובע היהודי ובית הכנסת בירושלים הממלוכית”, קתדרה, 129 [תשס”ט], עמ’ 52-50).
כך או כך, המסורת היהודית הקדומה אודות מקומו של האוהל שתחתיו שיכן את דוד את ארון הברית נשכחה ונכחדה, וזיהויו הבלעדי עם קבר דוד התקבע היטב עד ימינו.
