בכ”ה בכסלו נחנך המזבח, והעבודה חזרה למקדש המטוהר. הניצחון הנסי נקבע לדורות עולם בשמונה ימים של הדלקת נרות ואכילת סופגניות. הנס אמנם היה עצום, אבל ניצחונו של יהודה המקבי לא בישר את קץ המלחמה ביוונים ובמתייוונים אלא רק את תחילתה. לפני שיצא לקרב, סימן יהודה כמטרה לא רק את בית המקדש אלא גם את מצודת העיר הסלווקית:
- וירא יהודה ואחיו כי רבו הרעות, והצבא חונה בגבולם, וידעו דברי המלך אשר ציווה לעשות לעם להשחית ולהשמיד. ויאמרו איש אל רעהו: נקים הריסות עמנו, ונלחמנו בעד עמנו והמקדש! ותקהל כל העדה להיות נכונים למלחמה, ולהתפלל ולבקש חסד ורחמים. וירושלים שממה כמדבר היתה, לא היה בא ויוצא מבניה, והמקדש מרמס [לרגלי זרים], ובני נכר במצודה משכן לגויים, ותאסף שמחה מיעקב וישבות חליל וכנור […] ויאמר יהודה: התאזרו והיו לבני חייל, והיו נכונים לבוקר להלחם בגויים אשר נאספו עלינו להשמידנו ואת מקדשנו. כי טוב לנו למות במלחמה מראות ברעות עמנו ומקדשנו. וכאשר יהיה רצון בשמים כן יעשה (מקבים א ג, מב-ס).
- ה”מצודה” שהייתה “משכן לגויים” כונתה ‘החקרא’, והיא נותרה בידי האויב. לא רק יהודה כשל בכיבושהּ, אלא גם אחיו, שהמשיכו בדרכו לאחר שנהרג, לא עמדו במשימה זו. רק בימי שמעון, אחרון האחים החשמונאים, נכבשה החקרא, ורק אז – 26 שנה (!) אחרי שניפץ יהודה את הצלמים ההלניסטיים בבית המקדש – הושלם שחרורה של ירושלים. כה משמח היה כיבושה של החקרא, ביום כ”ג באייר בשנת 141 לפסה”נ, עד שנקבע לדורות רבים ליום שמחה (על פי מגילת תענית), בנוסף לחג החנוכה.
מהי החקרא? מילה ארמית שמוצאה מן היוונית (אקרא, ומכאן – אקרופוליס), ומשמעה החלק העליון והמבוצר של העיר. חשיבותה האסטרטגית של החקרא הייתה רבה, אך לא פחות מכך – היא הייתה סמל שלטוני של הסלווקים.
היכן הייתה החקרא? יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון של סוף ימי הבית השני, תיאר את הפעולות שביצע אנטיוכוס ה-4 אפיפאנס בירושלים, בשנת 167 לפסה”נ. פעולות אלו עמדו ברקע מרד החשמונאים:
[…] וכן שדד ורוקן את בית המקדש […] מנעם מלהקריב קרבנות מדי יום ביומו, שהיו מקריבים לאלוהים לפי התורה, ולאחר שבזז את העיר כולה, הרג רבים מהם ורבים לקח לשבי עם נשיהם וילדיהם […] ואת חלקי העיר הנאים שרף, ולאחר שהרס את חומותיה בנה את החקרא שבעיר התחתונה, כי היתה רמה ונישאה על פני המקדש. ולפיכך חיזקהּ בחומות גבוהות ובמגדלים והציב משמר מוקדוני [=סלווקי] בתוכה. נוסף על אלה נשארו בחקרא רשעי העם ובני בליעיל [=המתייוונים ששיתפו פעולה עם הסלווקים], ומידם של אלה עלתה להם לאזרחים לסבות רעות ונוראות. והמלך גם בנה על מזבח הקטורת מזבח והקריב עליו חזירים […] (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יב, 253-250).
תיאור החקרא “בעיר התחתונה” מעורר קושי רב. העיר התחתונה מזוהה עם האזור הידוע בכינויו עיר דוד. עיר דוד היא שלוחה טופוגרפית של הר הבית, ונמוכה ונחותה לעומתו. הייתכן שבאזור זה נמצאה מצודה, ש”הייתה רמה ונישאה על פני המקדש”? כאילו כדי להבהיר לנו שלא טעה, שב וזיהה יוסף בן מתתיהו את החקרא בעיר התחתונה בהזדמנות נוספת (תולדות מלחמת היהודים ה ד, א).
שאלה זו הטרידה את המחקר שנים רבות. חוקרים רבים ‘התווכחו’ עם יוסף בן מתתיהו, ובשם ההיגיון הציעו לזהות את מקומה של החקרא באתרים השולטים על הר הבית. התסכול של החוקרים היה עמוק משום שלא נמצאו שרידים למצודה הסלווקית, אלא שלכאורה מלכתחילה לא היה טעם בחיפוש אחריהם. לדברי יוסף בן מתתיהו, לאחר שכבש שמעון את החקרא הוא לא הסתפק רק בחורבנה המוחלט, אלא קעקע גם את הסלע שעליו היא ניצבה:
- שכן שמעון כבש את גזר העיר ואת יפו ואת יבנה, ולכד גם את החקרא בירושלים והרסה עד היסוד, שלא (תוכל) לשמש מעוז לאויבים שיכבשוה, להרע כמו אז. לאחר שביצע זאת נראה (לו) לטוב מאוד ולמועיל לפרק גם את ההר שעליו עמדה החקרא, כדי שבית המקדש ירום עליו […] וכולם נתנו את ידם לכך, ופירקו את ההר ולא הפסיקו מעבודתם לא בלילה ולא ביום, ותוך שלוש שנים תמימות ערו אותו עד היסוד ועד המישור החלק. מאותו זמן ואילך התנשא בית המקדש מעל לכול, לאחר שהחקרא וההר שעליו עמדה נהרסו. מעשים אלו נעשו בימיו של שמעון (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יד, 217-215).
הצעות חלק מהחוקרים לזיהוי החקרא, על מפת ירושלים ההלניסטית (מתוך: ר’ פלג [עורכת], זאת ירושלים, א, ירושלים תשנ”ה, עמ’ 106).
בחפירות שנערכו ב-2015 ב’חניון גבעתי’, בשוליים המערביים של גבעת עיר דוד, נמצאו ממצאים העשויים לפתור תעלומה: הארכאולוג ד”ר דורון בן עמי, שחפר במקום, דיווח על קטע של חומה מאסיבית, בסיס מגדל שמידותיו מרשימות (רוחבו כ-4 מ’, ואורכו כ-20 מ’) וחלקלקה. החלקלקה, שנבנתה בסמוך לחומה, היא אלמנט הגנתי משופע, עשוי שכבות עפר, אבנים וטיח, שנועד להרחיק את התוקפים מבסיס החומה. שיפוע זה הגיע עד לערוץ הטירופויון (הגיא), שהיווה מכשול נוסף במערכת שהגנה על המבצר. גם אבני קלע מעופרת, ראשי חיצים מברונזה ואבני בליסטראות התגלו באתר, ואפשר שהם שרידים אילמים לקרבות שהתנהלו במקום בימי החשמונאים, בנסותם לכבוש את המבצר, שניצב כ’עצם בגרונה’ של העיר. לדעת בן עמי, ממצאים אלו מזוהים עם השוליים המערביים והנמוכים של החקרא, שמרכזה היה כנראה בראש גבעת עיר דוד.
ממצאים הלניסטיים בחפירות חניון גבעתי (במרכז התצלום), המיוחסים לחקרא (צילום: ד”ר דורון בן עמי).
אם אלו הם אכן שרידיה האמתיים של החקרא, הרי שאומתו דבריו של יוסף בן מתתיהו. בן עמי אף הציע לזהות את הביצורים שנחשפו בשטח ג’י, בשיפולים הנגדיים-המזרחיים של עיר דוד, עם ביצורי החקרא. לפי זה, השתרעה המצודה על כל רוחב גבה של גבעת עיר דוד. אפשר גם שהבריכות הגדולות שנחצבו בסלע, ונחשפו זה מכבר בחפירות העופל שמצפון לעיר דוד, לא היו אלא מאגרי המים של המצודה. זו הייתה הצעה שנשמעה כבר ב-1981 מפי הארכאולוג מאיר בן דב, אבל זכתה רק עתה לתשומת לב ראויה.
שרידי בריכה חצובה גדולה מדרום לכותל הדרומי, בחפירות העופל. חלק ממבנה החקרא?
אלא שלאחרונה נשמעים במחקר קולות חדשים. בחינה מחודשת של הממצאים, כולל של חרסים שנמצאו בתוך החלקלקה, מעלה את המסקנה שהמבנה נוסד אמנם על ידי הסלווקים, אבל היה גם בשירותם של החשמונאים שניצחו אותם. מסקנה זו מגובה בתיאור גורלה של החקרא בספר מקבים א’, תיאור שעומד בסתירה לזה של יוסף בן מתתיהו:
ויושבי המצודה אשר בירושלים מסוגרים בתוכה, אין יוצא ואין בא לקנות או למכור. ויהי כי נשבר להם מטה לחם וימותו רבים מרעב ומחוסר כל. ויצעקו אל שמעון לתת להם את ימינו, ויתן להם את ימינו ויגרשם מעל המצודה, ויחטא אותה ויסר כל שקוץ מקרבה. ויהי בשנת מאה ושבעים ואחת בחודש השני בשלושה ועשרים יום בו, ויבואו אל המצודה בזמירות ובכפות תמרים בכינורות ובעוגבים ובנבלים, ויהללו את ה’ אשר פדם מיד הצר הצורר אותם. ויצווה שמעון לחוג את היום הזה שנה בשנה. ויקם חומות על הר הבית אשר על יד המצודה, וישב שם הוא וכל האנשים אשר אתו (מקבים א יג, נ-נה).
לפי תיאור זה, החקרא לא נהרסה ולא קועקעה בידי שמעון החשמונאי, אלא דווקא יושבה על ידו ועל ידי נאמניו לאחר שנכבשה. והיכן נמצאת האמת? מחבר ספר מקבים א’ חי סמוך להתרחשותם של האירועים, ואילו יוסף בן מתתיהו חי בריחוק מאתיים שנה מהם, ולכן נראה להעדיף את מקבים א’. ובכל זאת, נראה כי עלינו להמתין להמשך המחקר. בינתיים, זה לא מפריע להמשיך ולחגוג את ניצחון החשמונאים.
תודתי לידידי מורה הדרך והחוקר אורן ספיר על עזרתו בהכנת הטור.
