בשקט בשקט, בחסות שגרת החגים ומאחורי חומות גבוהות של אלומיניום, החל בימים האחרונים שלב חדש בעבודות להקמת בית הכנסת תפארת ישראל ברובע היהודי, שלב המבשר על שינוי קרוב בקו הרקיע של העיר העתיקה: הפועלים יצקו את התוף שעליו תושתת כיפת בית הכנסת!
(ותודה לחברי הרצל בן ארי, מנכ”ל החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי, ששלח לי את הסרטון).
יציקה של תשתית לגג? נו, מה מיוחד בזה? כדי להבין מה כל כך מרגש בפועֵל חבוש בקסדה לבנה שמחזיק צינור בטון, נצא למסע מצולם בעקבות כיפת בית הכנסת תפארת ישראל. אבל עוד לפני כן, רקע היסטורי בשלושים שניות:
בית הכנסת תפארת ישראל החל להיבנות בשנת 1858 כבית הכנסת המרכזי לעדות החסידים בירושלים. הרוח החיה מאחורי התהליכים הממושכים של גיוס ההון, האישורים העות’מאניים והבנייה היה ניסן ב”ק, חסיד רוז’ין ובנו של ישראל ב”ק – מאבות הקהילה החסידית בירושלים ומייסד כולל וואהלין. ה’רחוב’ הירושלמי גמל לו בכך שבית הכנסת נודע יותר בכינויו ‘ניסן בק’ (או ‘ר’ נישעס שׁוּל’ – ביידיש). המבנה היה מפואר ומרשים במידותיו, ומכל תכונותיו הנהדרות הוא התבלט בגובהו – 24 מטרים, ובכיפה הגדולה שהתנשאה בראשו – 10.30 מטרים קוֹטרהּ, שהר הבית נשקף ממנה במלוא היקפו.
“מעלה יתירה יש בו, שמסביב כִּפתו נבנה גג שטוח ומגוּדר מעקה, שממנו נפתח מכל רוחות השמים מראה על ירושלים העתיקה והחדשה וסביבותיה. אתה עולה על הגג – והנה כל הארץ לפניך […] ואם בית הכנסת הוא תפארת ישראל, הרי מהגג אתה רואה תפארת שבהוד” (י’ שפירא, ירושלים העתיקה תולדה והווי, ירושלים תש”ה, עמ’ 56).
בניית בית הכנסת התקדמה באטיות רבה, בעיקר בשל מגבלות תקציב, ורק כעבור כעשר שנים מתחילת העבודות נמתחו סוף סוף קירות המבנה לכל גובהם. חסר רק פרט קטן אחד להשלמת הבניין – גג. אבל הקופה התרוקנה לגמרי, ולא נמצאו המשאבים להשלמת הכיפה המתוכננת.
בנובמבר 1869 עשה קיסר אוסטרו־הונגריה פְרָנְץ יוזף את דרכו לחנוכת תעלת סואץ – הנתיב הימי שנכרה כדי לחבר את נמלי אירופה עם חופי המזרח הרחוק. בדרכו דרומה סר לביקור בירושלים, ביקור שנחרט היטב בהיסטוריה הירושלמית. הקיר”ה – כך כונה הקיסר בספרות היהודית (ראשי תבות: הקיסר ירום הודו) – כיבד את הקהילה היהודית בביקור בבתי כנסיותיה, אחד מהם היה בית הכנסת תפארת ישראל. אגדה ירושלמית ידועה מספרת שהקיסר התבונן על הבניין בהתפעלות, אך תמה מדוע אין לו גג. השיב לו ניסן ב”ק שהתלווה אליו כי בית הכנסת הסיר את מגבעתו לכבודו של הקיסר. פרנץ יוזף התפעל מן התשובה המחוכמת, ומיד הכריז על תרומתו האישית להשלמת החסר. ואולם, במחקר שפרסמה תמר הירדני היא הוכיחה כי האגדה אינה אלא אגדה. הקיסר אמנם הרים תרומה נאה לבית הכנסת, אבל את האמצעים להשלמת הכיפה העניק לא אחר מאשר האדמו”ר מסדיגורה, רבי אברהם יעקב פרידמן. סכום נכבד נוסף, כעשרה אחוזים מכלל העלות, ניתן מאת משפחת שׂשׂוּן (ת’ הירדני, “שמים כיפה”, סגולה, 40 [תשע”ג], עמ’ 51-46).
הרובע היהודי, מבט מצפון, כפי הנראה קודם לשנת 1872. בית הכנסת תפארת ישראל – המבנה הבולט בצד השמאלי של התצלום – ללא כיפה! המבנה עם הכיפה בצד הימני הוא בית הכנסת ‘החורבה’ של האשכנזים ה’פרושים’.
על עובדה אחת אין ויכוח: בניית הכיפה הושלמה כעבור זמן לא רב, ובית הכנסת נחנך באירוע חגיגי ב-16.8.1872. הכיפה התנשאה מעל הבתים הנמוכים והדלים של הרובע היהודי, ביחד עם כיפת בית הכנסת ‘החורבה’ של האשכנזים ה’פרושים’ – המתנגדים לחסידים – ממערב לה. כיפה זו התנשאה לא רק מעל בתי הרובע היהודי, אלא גם בלטה מאוד מרחבת הר הבית, וזאת למורת רוחם של קנאי דת מוסלמים. וכאילו לא די בכך, נצבעה כיפתו של בית הכנסת בירוק – צבע בעל משמעות סמלית באסלאם. כצפוי, עורר המראה רגשות זעם וקנאה מוסלמיים, ולפני שהתפרצו נצבעה הכיפה מחדש, והפעם בלבן.
הרובע היהודי בדגם העיר העתיקה של סטיבן אילש (1873), המוצג במוזאון מגדל דוד. כיפתו של בית הכנסת תפארת ישראל ירוקה. הכיפה הכתומה משמאלה – בית הכנסת ‘החורבה’.
בית הכנסת תפארת ישראל בולט (מימין) במבט מדוכן הדרשן מדרום לכיפת הסלע בהר הבית. צולם לאחר צביעת הכיפה בלבן (ארכיון יד יצחק בן צבי).
הרובע היהודי, מבט מצפון, 1898. על קו הרקיע של הרובע היהודי שולטות שתי כיפות: המבנה הכיפתי הבולט משמאל – בית הכנסת תפארת ישראל. המבנה הכיפתי מימין – בית הכנסת ‘החורבה’ (ארכיון יד יצחק בן צבי).
כיפת בית הכנסת תפארת ישראל זוהרת בלובן השלג בחורף 1943 (משמאל). ברקע – כיפת הסלע בהר הבית (אוסף קרן היסוד, ארכיון יד יצחק בן צבי).
בימי הלחימה במלחמת השחרור התחוללו סביב בית הכנסת תפארת ישראל קרבות עזים, ועל גגו הגבוה מוקמה ‘עמדת ניסן בק’. ב-19.5.1948 – תשעה ימים לפני חורבנו של הרובע – שבו המגנים אל בית הכנסת לאחר שנאלצו לנטוש אותו תחת ההפגזות, ובקרב פנים אל פנים שהתחולל בתוך בית הכנסת נהרגו חמישה מהם. משימתם הושלמה כשהצליחו לתפוס מחדש את הבניין, אבל הערבים חזרו והצמידו לקירותיו חומר נפץ. לאחר שני פיצוצים נותרו על תלם קירותיו המנוקבים של בית הכנסת, שחרב למעשה.
אבל מה עלה בגורל הכיפה?
לפי תצלום אחד, המתעד את בית הכנסת בחורבנו במבט מקורב, כשהוא מוקף בתלי חורבות, הכיפה לכאורה קיימת. פגועה ומרוטשת, אך קיימת:
בית הכנסת תפארת ישראל בתום הקרבות במלחמת השחרור (1948): הכיפה עדיין קיימת (ג’ון פיליפס, LIFE).
אלא שאותו צלם, ג’ון פיליפס (צלם עיתונות אמריקני שעבד בשירות העיתון לייף), גם התרחק מעט דרומה אל כיכר בתי מחסה, ומשם צילם שוב את בית הכנסת. תצלום זה מוכיח שהכיפה אכן קיימת, אבל פחוסה במרכזה. נוכל להסיק מכך שהכיפה קרסה בחלקה:
בית הכנסת תפארת ישראל זמן קצר לאחר פיצוצו, מבט מדרום (מכיכר בתי מחסה) (ג’ון פיליפס, LIFE).
בתום המלחמה נותר הרובע היהודי תחת הכיבוש הירדני. שרידיה של כיפת האבן לא נותרו תלויים זמן רב, וכפי הנראה קרסו זמן לא רב אחר כך. כך מוכח מתצלום משנת 1949 – בתצלום נראים קירותיו של בית הכנסת הנטוש חרבים אך עומדים, ומעליהם שרידים של תוף הכיפה – ללא הכיפה:
מבט מדרום (בחזית – שער ציון), 1949. קירות בית הכנסת תפארת ישראל עדיין קיימים (מוקפים בעיגול). מאחורי המבנה בולטת כיפת הסלע בהר הבית (הוגו מנדלסון, לע”מ).
כך גם מוכח מצילום משנת 1951, בו נראה המבנה ההרוס בולט מעל הרובע היהודי הנטוש. הכיפה לא קיימת, אך נדבכים עמומים של תוף הכיפה עדיין ניכרים מעליו.
שרידי בית הכנסת תפארת ישראל, 1951 (מקור: סרט פרסומת של חברת אייר פראנס. באדיבות שרגא סטרז).
בסופו של דבר גם קירותיו של בית הכנסת תפארת ישראל לא שרדו עוד זמן רב, והם קרסו – מעצמם או באופן יזום – במשך השנים הבאות. עם שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים (1967) התגלה גל של חֳרבות במקומו של המבנה המפואר. במהלך עבודות השיקום של הרובע הושארו שרידים דלים של קירות בית הכנסת במקומם, והבולט שבהם הוא הקיר המערבי בעל שלושת הפתחים. שרידים אלה הם שהעידו על עברו של המקום.
שרידי פתח בית הכנסת תפארת ישראל, נובמבר 1968 (באדיבות החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי).
אז מה ההתרגשות מיציקת תשתית לכיפת בית הכנסת? כי לא מדובר בפרויקט בנייה רגיל, אפילו אם הוא שאפתני ודומיננטי. מדובר בהשבה של אחד מסמלי הרובע היהודי ההיסטורי, ולכן גם בסמל לרובע היהודי המשתקם והולך לנגד עינינו ולהשבת החיים היהודיים לירושלים המאוחדת בירת ישראל. נקווה שהחברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי תעמוד ביעד המאתגר שהציבה לעצמה, ובקרוב נזכה לראות בהחזרת העטרה ליושנה.
10.2021
