בלב שכונת פסגת זאב שוכן ‘גן הידע’ (ברחוב מאיר גרשון פינת רחוב משה דיין). מה שנשמע אולי כהזמנה לחוויה מאתגרת לנוער שוחר מדע אינו אלא אתר ארכאולוגי מוזנח ושכוח, שקיבל את שמו מכינויו בערבית – ראס אבו מערוף, שתרגומו: ראש אבי הידע. מיהו אבי הידע, שעל שמו נקרא האתר, והיכן הניח את ראשו? לאבו מערוף פיתרונים.
גן הידע (ראס אבו מערוף) בפסגת זאב, מראה כללי, 2020.
האתר נחפר מטעם רשות העתיקות בשנת 1990, לפני פעילות הבינוי באזור, ונמצאו בו שרידי חווה חקלאית עם מבנה מרכזי, שראשיתה בתקופת הברזל II, והמשכה בתקופות הרומית, הביזנטית והמוסלמית המוקדמת. האתר אינו חריג בסביבתו. במרחב אגן הניקוז העליון של של נחל פרת (ואדי קלט), ובפרט בתחומי פסגת זאב של ימינו, נחשפו ממצאים רבים מן העת העתיקה המעידים על פעילות חקלאית אינטנסיבית בסְפר המדבר. שרידיהם של בית בד וגת גדולה מכוסה ברצפת פסיפס לבנה נחשפו על פני משטחי הסלע. גודלם המרשים של המתקנים מלמדנו שתושביו הקדומים של ראס אבו מערוף עסקו בייצור שמן ויין בממדים תעשייתיים.
כאשר מביטים כיום בנופי פסגת זאב, קשה להבין על איזו פעילות חקלאית מדובר. אמנם האזור כולו פורח ומיושב כפי שלא היה מעולם, וממש ליד החורבות העתיקות חולפת הרכבת הקלה בשריקתה החרישית, אבל פני השטח הטבעי צחיחים ומדבריים למחצה. מי זקוק למתקנים רבים לייצור יין ושמן כשעצים מעטים כל כך גדלים בסביבה? פיתרון אפשרי לתעלומה נמצא בסיפור, שנמסר מפיו של חוקר המקרא פרדלן, בראשית המאה ה-20:
לפי אגדה אחת, מוכרת היטב בשועפאת (הכפר הנמצא מדרום וממערב לנו במקביל לכביש ירושלים רמאללה), אחד מאחרוני התושבים של כעכול [חורבה קדומה נוספת בתחומי פסגת זאב, מדרום לראס אבו מערוף], אותו עזב בעודו צעיר מאוד, הביע משאלה לשוב אל כפר מולדתו כשהיה כבר זקן מאֹד, לפני מותו. הוא רכב על חמור, שהובל בידי צעיר בניו. בין תל אל-פול [ממערב לפסגת זאב כיום] לבין ח’רבת א-צומעא (גבעה מדרום לתל אל-פול), גחן הישיש העיוור על גב חמורו. ‘למה אתה מתכופף כך?’ שאל הבן הצעיר. ‘כדי שלא אתקל בענפי הזית ובעצים אחרים’. ‘אבל אלה כבר אינם קיימים עוד!’, התנצל הילד. נאנח הישיש ואמר: ‘לאמיתו של דבר, ילדי, בכפר זה היתה כל הסביבה מכוסה עצי זית ועצים אחרים’ (י’ שפנייר, פסגת זאב, ירושלים תשס”ה, עמ’ 41).
אגדה דומה מוכרת ומסופרת על אזור השרון והיערות שכיסו אותו בימי קדם (ז’ וילנאי, אגדות ארץ ישראל, ירושלים תשמ”א, עמ’ 79), אבל חברי, חוקר ארץ ישראל ותושב פסגת זאב בזכות עצמו, ד”ר יוסי שפנייר, העיד מפיו של איש ידיעת הארץ יהודה זיו (נפטר ביוני 2020), שמקורה באזור זה, שמצפון מזרח לירושלים. נמצינו למדים, שבעבר כיסו עצים את פניו של אזור השיפולים המזרחיים של ההר.
מה ידוע לנו על זהותם הקדמונים של החקלאים החרוצים שגרו כאן? ברחבי האתר נמצאו שלושה מקוואות חצובים בסלע ומטויחים טיח אפור וגס, האופייניים לשלהי ימי הבית השני. כיוון שמקוואות הטהרה מאפיינים את ההתיישבות היהודית בתקופה זו, לפנינו עדות מובהקת להיות המקום יישוב יהודי. אנו רשאים להניח שתושבי המקום עלו לירושלים לעתים קרובות כדי להתפלל בחצרות המקדש, אבל גם כדי להעלות אליה את תוצרתם החקלאית למכירה. ירושלים, כידוע, חרבה בשנת 70 לספה”נ ובית המקדש עלה באש, אבל המרחב הכפרי סביב העיר הוסיף להתקיים. עובדה זו הוּכחה באתרים כפריים רבים בשפלה ובהר יהודה, שבחפירות הארכאולוגיות לא העלו זכר כלשהו לפגיעה באותה שנה הזכורה לרוע.
מרד בר כוכבא הנחית מכת מוות על ההתיישבות היהודית ביהודה. ברבים מאותם אתרים נחשפו שרידי חורבן אלימים ביותר, המתוארכים לשנת 135 לספה”נ, שנת דיכוי המרד. רבים מהם נוסדו מחדש כעבור דורות אחדים, בתקופה הביזנטית, אבל איבדו את צביונם היהודי. הנצרות הפכה לדת השלטת, וברבים מהיישובים המשוקמים נבנו באותה עת כנסיות, המעידות על צביונם החדש.
מערת בית הבד הביזנטי בגן הידע. מימין למתקן ריסוק הזיתים ניתן להבחין במדרגות החצובות של מקווה הטהרה מתקופת הבית השני, שהוסב לבית הבד.
בראס אבו מערוף לא נמצאו סימני האבדן של מרד בר כוכבא, וגם לא ממצאים המעידים על אופיו בתקופה הביזנטית, אבל יש להניח שאם אכן התקיים כאן יישוב יהודי לאחר חורבן הבית השני הוא לא שׂרד לאחר מרד בר כוכבא. לעומת זאת, באתר נמצאה מערת בית בד מן התקופה הביזנטית. בקיר המזרחי שלה נמצא גרם מדרגות חצוב, המלמד על שימושו הקודם של החלל כמקווה טהרה מתקופת הבית השני. המקווה ‘נחתך’ בתקופה הביזנטית, כאמור, והוסב לבית בד.
ממצא זה הוא שיעור מאלף בתולדות ארץ יהודה: את האוכלוסייה היהודית בתקופה הרומית, קודם לחורבן הבית השני ולאחריו, החליפה אוכלוסייה נכרית שלא התעניינה במתקני הטהרה היהודיים. החללים החצובים בסלע הוסבו לשימוש אחר ונוצלו לצרכים אחרים.
