שמו של גיא בן הינום צרב בתודעה היהודית את אחד המושגים הנוראים ביותר: ‘גיהנום’.
“תנא רבה בר מריון בדבי [=בבית מדרשו של] רבי יוחנן בן זכאי: שתי תְּמָרות יש בגֵי בן הנום ועולה עשן מביניהן […] וזו היא פִּתְחה של גיהנם” (בבלי, עירובין יט ע”א).
מדוע זיהו חז”ל את פתח המקום שאין נורא ממנו בעמק הפסטוראלי הזה, וכיצד ניתן להבין שדווקא בירושלים, עיר הטהרה והמקדש, שעליה נאמר “ששער גן עדן סמוך להר המוריה” (פרקי דרבי אליעזר, כ), יימצא פתח הגיהנום?
גיא בן הינום. צילום: Deror avi, ויקיפדיה.
ירמיה התנבא בתקופה שקדמה לחורבן, וזעק בכל כוחו נגד גילויי העבודה הזרה שנפוצה בירושלים. בעמק המזוהה לפי המסורת כגיא בן הינום, התנהלה העבודה הזרה המתועבת ביותר לאליל מוֹלֶךְ: “וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ” (ירמיה ז, לא). הפולחן המזוויע הזה כלל טקס של שרפת ילדים. חז”ל הותירו בידינו תיאור של פולחן המולך כפי שהיה ידוע במסורתם:
“אמרו רבותינו ז”ל: אף על פי שהיו כל בתי אלילים בירושלים, המולך היה חוץ לירושלים במקום מופלג, וכיצד היה עשוי? היה צֶלֶם והיה לו שבע קנקלין [=שְׂבכות, סורגים] והוא לפנים מהם, והיו פניו של עגל וידיו פשוטות כאדם שפותח ידיו לקבל מחברו. והיו מסיקין אותו מבפנים […] ונוטלין את התינוק ונותנים אותו לתוך ידיו, והיו מביאים תופים ומקישים בהם בקול גבוה, כדי שלא יהא קולו של נער יוצא ואביו שומע ומֵעיו הומים עליו. ולמה נקרא שמו בן הִנֹם? [מפני] שקולו של תינוק היה נוהם מכֹּחַ האש. דבר אחר, שהיו העומדים נוהמים ואומרים: יהנה לך, יערב לך, יבֻסם לך, לכך נקרא בן הנם” (ילקוט שמעוני, ירמיה רמז רעז).
ובכן, כעת מובן כיצד הגיע הגיהנום אל פתח גן העדן. הפולחן האלילי בימי הבית הראשון כלל גילויים מגוונים של פריקת יצרים ועוֹל, אבל פולחן המולך נתפס על ידי הנביאים כנתעב מכולם. מיטב תושבי ירושלים לקחו חלק בטקסים הללו, ובהם מלכי יהודה בעצמם (מלכים ב כא, ו). נוכל לדמיין את ירמיה יוצא משער החרסית, כנראה שער בחומה שהקיפה את הר ציון שמעל לעמק, ובידו “בַקְבֻּק יוֹצֵר חָרֶשׂ” (ירמיה יט, א), כלומר כלי חרס. הוא מנפץ את הבקבוק במורד גיא בן הינום, וזועק:
“הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו… לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ וְלֹא יִקָּרֵא לַמָּקוֹם הַזֶּה עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם, כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה… וְהָיוּ בָּתֵּי יְרוּשָׁלם וּבָתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה כִּמְקוֹם הַתֹּפֶת הַטְּמֵאִים” (שם, ג-יג ).
שברי כלי החרס של ירמיה אמנם לא נמצאו עד היום, אבל שריד מרתק אחר מאותם ימים נמצא בירושלים ב-2008: טביעת חותם – בּוּלָה של “[..]ליהו [בן] אִמר”.
הבּוּלָה של “[..]ליהו [בן] אִמר”. באדיבות פרויקט סינון העפר מהר הבית. צילום: זאב רדובן.
מי היה אותו אליהו, גדליהו או אולי גאליהו? מן העובדה שהיה לו חותם משלו ניתן להסיק שהיה בעל מעמד כלשהו בפקידות הירושלמית. עוד נוכל לשער שהיה כוהן, שכן משפחת אימֵר הייתה משפחת כוהנים ידועה. אם כך, טביעת חותם זו היא עדות ישירה לפעילות המנהלית של כוהני בית המקדש הראשון, והיא הכתובת העברית הראשונה שנתגלתה אי פעם, שאפשר לייחס אותה לבית המקדש הראשון.
מן המקרא מוכר לנו פשחור בן אימר, שהיה אולי קרוב משפחתו של בעל החותם שטביעתו נמצאה. הוא היה כוהן בעל מישרה בכירה בבית המקדש, ונבואות הזעם שהשמיע ירמיה קוממו אותו (שם כ, א). הוא נמנה עם חוג פקידי השלטון הבכירים, שזממו להיפטר מירמיה ומנבואותיו:
“וַיִּשְׁמַע שְׁפַטְיָה בֶן מַתָּן וּגְדַלְיָהוּ בֶּן פַּשְׁחוּר וְיוּכַל בֶּן שֶׁלֶמְיָהוּ וּפַשְׁחוּר בֶּן מַלְכִּיָה אֶת הַדְּבַרִים אֲשֶׁר יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר… כֹּה אָמַר ה’ הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ. וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל הַמֶּלֶךְ יוּמַת נָא אֶת הָאִישׁ הַזֶּה כִּי עַל כֵּן הוּא מְרַפֵּא אֶת יְדֵי כָל הָעָם לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כִּי הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם לְרָעָה” (שם לח, א-ד).
בּוּלוֹת של שניים מהם, גדליהו בן פשחור ויהוכל בן שלמיהו, נמצאו אף הן בחפירות הארכאולוגיות ב’ארמון המלך’ בעיר דוד ב-2008.
סופו של ירמיה, שהושלך אל הבור והושתק עד היום שבו התגשמה נבואתו והבבלים פרצו אל העיר. ומה עלה בגורלם של אישים אלו? איננו יודעים, אבל מציאת טביעות חותמיהם בתוך שכבת החורבן של תקופת הבית הראשון משנת 586 לפסה”נ, מעידה שהניסיונות להתנכל לירמיה לא שינו את הגורל הנורא שמפניו הוא הזהיר.
