בשנת 1875 נוסדה השכונה השמינית מחוץ לחומות העיר העתיקה, באזור שהיה מרוחק מן השכונות היהודיות הקודמות, מצפון לשער שכם. מייסדי השכונה היו חסידים, שכנראה עקבו בהשתאות אחר עמיתיהם ה’מתנגדים’, שפעלו במרץ להקמת שכונות חדשות – האחרונה שבהן מאה שערים (בדצמבר 1874), והבינו שלא יוכלו להישאר מאחור. המייסדים העניקו לשכונה את השם ‘אהלי משה ויהודית’, על שם בני הזוג מונטיפיורי כמובן:
חבצלת, 2.7.1875. עיתון החבצלת היה ביטאונם של החסידים בירושלים, מיסודו של ישראל ב”ק (אביו של ניסן ב”ק). עורכו של העיתון היה חתנו, ישראל דב פרומקין.
היוזמה לקרוא את השכונה על שם מונטיפיורי, ולהקדיש לו אפילו את רחובה הראשי, הייתה הברקה גאונית. במקום ליפול לרגליו של ‘השׂר’, ולהתחנן בפניו שיעזור לחסידים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם, הם יעמידו אותו בפני עובדה מוגמרת. וכי לא יוציא מכיסו להקמת מפעל הנצחה מפואר שכזה לשמו? אז זהו, שלא… מונטיפיורי כנראה לא התרשם מן המחווה, והחסידים נאלצו לייסד ‘חברה’ שתנהל את גיוס המשאבים והבנייה.
היזם והרוח החיה של הפרויקט השאפתני היה ניסן ב”ק, פעיל ציבור חסידי ידוע שהתפרסם במיוחד בזכות בית הכנסת המרכזי והמפואר ‘תפארת ישראל’ ברובע היהודי. בנייתו של בית הכנסת, שנחנך שלוש שנים קודם לכן, התנהלה גם היא בידיו. ניסן ב”ק היה בנו של ישראל ב”ק, פעיל מוכר בזכות עצמו, שנחשב לאבי הקהילה החסידית בירושלים ומייסד כולל ווהלין.
משאבדה התקווה לזכות בחסותו של מונטיפיורי, ניהל ב”ק את גיוס כספי החברים והקים קרן הלוואות. בתוך כך, שמה של השכונה שוּנה ל’קריה נאמנה’ (בהשראת הפסוק: ישעיה א, כו). בשלב הראשון נבנו כ-20 יחידות דיור, ומשלא נמצאו האמצעים ליישם את כל התכניות נמכרו האדמות שנותרו ליהודים בני עדות נוספות – חלבים (יוצאי סוריה), בבלים (יוצאי עירק), פרסים (יוצאי אירן), גורג’ים (יוצאי גאורגיה-גרוזיה) ואשכנזים-חסידים נוספים. כל אחת מן העדות כינתה את מקבץ הבתים שלה בשם ‘שכונה’, וכך קמו בזו אחר זו השכונות החדשות אשל אברהם, בית שמואל ועיר הצדק. עד מלחמת העולם הראשונה התגוררו בשכונות מצפון לשער שכם כ-800 יהודים בלמעלה מ-200 בתים פרטיים. לוּ היית נקלע לאזור ומבקש למצוא מניין לתפילה, היית מתלבט בין שלושה בתי כנסת חלביים, שלושה גורג’ים, בבלי אחד או אשכנזי אחד. אך בפועל, איש לא הבחין בין ‘אשל אברהם’ ל’בית שמואל’, או בין ‘עיר הצדק’ ל’קריה נאמנה’. בפי כול נקראה ההתיישבות היהודית באזור בשם ‘בתי ניסן ב”ק’, לזכרו ולכבודו של האיש שהניח את אבן הפינה.
“שכונת ניסן בק”, במפה משנת 1921, בין הדרך היוצאת משער שכם צפונה (רחוב שכם) לדרך היוצאת ממנו מערבה (רחוב הנביאים). “קבר ישו ע”פ גורדון” הוא ‘גן הקבר’ לצד רחוב שכם, האתר המזוהה כקבר ישו במסורת הפרוטסטנטית (מתוך: י’ פרס, ארץ ישראל וסוריה הדרומית : ספר המסעות, ירושלם תרפ”א).
על אופיים של בתי ניסן ב”ק ‘סיפר’, על דרך ההלצה, הכלב בלק, ‘גיבור’ הספר תמול שלשום:
יצא משער יפו ונכנס לרחוב יפו, ולמה לא הלך דרך שכם, והרי היה מקצר את הדרך, אלא שסמוך לשער שכם יש למעלה ממאתים בתים שנקראים בתי ניסים בק. יושבים שם גורזים וחלביים ובבליים, והבבליים לב רוגז נתן להם ה’ ויכולים להתרגז עליו ולעכבו, והחלביים שמטבע ברייתם נוחים לכל ברייה, בוודאי יצטרפו לבבליים, ואין צריך לומר הגורזים, שמתוך שהם מעוטי תורה עושים מה שאחרים עושים, שסבורים שכך כתוב בספרים. לפיכך בחר בלק לילך דרך רחוב יפו, ששם בתי בנקים ובתי עסק, ובני אדם שם אין דעתם פנויה לדברים שאין בהם רווח ממון (ש”י עגנון, מתול שלשום, ירושלים ותל אבי תשי”ב, עמ’ 301).
“בתי הגורזים” בגלויה מצוירת משלהי המאה ה-19. המבנה הגדול ברקע – הקתדרלה של כנסיית סנט אטיין ברחוב שכם (מתוך: נ’ שלו כליפא, גלויות וצפונות מירושלים: מראות ירושלים וארץ ישראל בגלויות צבעוניות נדירות מהמאה התשע עשרה, אריאל 26 [128] [תשס”ה], עמ’ 48).
עם הצתתו של המאבק הלאומי בימי המנדט הבריטי הפכה השכנוּת לערבים מסוכנת ביותר ליהודים. בתי ניסן ב”ק ספגו את המכה הקשה ביותר בירושלים בפרעות תרפ”ט (1929), ואחדים מתושביה נרצחו. אחד מניצולי הטבח, שמואל צפניה (צפנישווילי בילדותו), סיפר:
נולדתי בי”ד ניסן תרפ”ח בשכונת הגורג’ים ליד שער שכם. ביום שישי י”ז באב תרפ”ט שילהב חאג’ אמין אל חוסייני את מתפללי המסגדים. בעת צאתם מחומות העיר באזור שער שכם הגיעו הפורעים לשכונת בתי ניסן ב”ק, שם החל הטבח וההמונים המשולהבים רצחו ובזזו את יושבי השכונה… הערבים רצחו את אימי, ואני שהייתי תינוק בן שנה והוחזקתי בזרועותיה נפצעתי בכל חלקי הגוף ועיני נעקרה. שעות רבות חלפו עד שהחליטו הבריטים להתערב ולסייע בהפסקת הטבח. מפאת קדושת השבת הועברו עשרים גופות לחדר המתים. במוצאי השבת הגיעו אנשי החברה קדישא ומצאו בין הגופות תינוק בוכה. זה הייתי אני… (מתוך פרוספקט הזמנה של עמותת חומות שלם ל”ערב זיכרון לחללי שכונת ניסן ב”ק”, 2005).
חללי הטבח נקברו בקבר אחים בבית העלמין בהר הזיתים. המאורעות הנחיתו מכת מוות גם על השכונה עצמה ותושביה היהודיים עזבוה בתוך שנים מעטות. עם חלוקת העיר בתום מלחמת הקוממיות (1948) נותרה השכונה מצדה המזרחי-הירדני של הגבול, במרחק נגיעה ממנו.
חצר שכונת בתי ניסן ב”ק בימינו (באדיבות טלי הר נוי. ותודה לרעות אודם).
לאחר איחוד העיר נמצאה השכונה הרוסה ברובה, כשהבתים שהצליחו לשרוד נתפסו זה מכבר בידי ערבים. עמותת חומת שלם החלה בשנת 2000 לפעול לגאולת בתי השכונה, וכיום מתגוררות בה תשע משפחות יהודיות, בלב ריכוז אוכלוסייה ערבי. שמואל צפניה ליווה את השכונה המתחדשת, ונהג לבקר בה לעיתים קרובות, עד יום מותו במאי 2019.
