מתעניינים בסיור? צרו קשר

בנתיב הניצחון עם יורש זמוש: חזרה אל הרגעים המכוננים של שחרור הר הבית והכותל המערבי

“שלום איל”, נשמע קול מחוספס ונחוש מעברו השני של הקו, “זה יורם זמוש. אני לוקח את המשפחה שלי בחנוכה לסיור בירושלים. תוכל להדריך אותנו”? “בשמחה”, עניתי לאחר התעשתות מהירה, “אבל נראה לי מתאים יותר שאני אגיע ואקבל את ההדרכה שלך”. יורם חשב רגע וענה: “טוב, אתה תדריך, ואני רק אפריע לך מדי פעם”.

במלחמת ששת הימים, היה יורם זמוש מפקד פלוגה א’ בגדוד 71 של חטיבת המילואים של הצנחנים. באותו יום היסטורי, בכ”ח באייר תשכ”ז (7.6.1967), הוא פרץ בראש הלוחמים את שער האריות ושעט אל הר הבית והכותל המערבי. בין החפצים האישיים המעטים בחגוֹר שלו היה מקופל גם דגל ישראל, וביחד עם כמה מחבריו הוא טיפס אל מעל לבניין המחכמה והכותל המערבי והניף אותו לנוכח הר הבית. 55 שנה חלפו – רק במצעד ימי ההיסטוריה, לא בראשו של יורם ולא בעיניו הלחות מדמעות ההתרגשות. הוא חי ממש את אותם רגעים, ממקם את התוֹלָ”ר על המרפסת ההיא, חוסם את הציר לאוגוסטה ויקטוריה, רואה את הטנק ההפוך של רפי ישעיה, מדווח למוֹטָה המח”ט במ”ק-10, נושם את עשן האוטובוס הבוער לצד שער האריות שזה עתה הושמד בפקודתו.

יורם זמוש משחזר את הקרב על גשר הקדרון, באמצעות תמונות. חנוכה תשפ”ב.

 

את ההמשך אתם כבר מתארים לעצמכם. יורם הדריך, ואני רק ‘הפרעתי’ לו מדי פעם. כשהוא – מ”פ הצנחנים – במלוא הכושר והמרץ, ואני – החפ”ש מגבעתי – מנסה להדביק את הקצב שלו, ירדנו ממרומי הר הצופים אל עמק צורים, נחל קדרון וגת שמנים. משם ‘פרצנו’ אל שער האריות, וקינחנו בהדלקת נר שמיני של חנוכה ב’כותל הקטן’. וה’פלוגה’ שהשתרכה אחריו לאורך המסלול, בני משפחת זמוש המקסימה, שמעה בפעם המי-יודע-כמה את הסיפור המכונן של חייו, של חיינו.

כשהיינו בפתח שער השבטים, סמוך לפינה הצפון-מזרחית של הר הבית, שאלתי את יורם: “מה הרגשת כשפרצת מהנקודה הזו אל הר הבית?” “לא הרגשתי דבר”, הוא ענה, “הייתי מרוכז במשימה ובלחימה”. אחר כך שתק כמה שניות, והוסיף: “אבל חשבתי על סבא שלי. סבא שלי היה איש עסקים מצליח בברלין. כמה ימים לאחר ליל הבדולח הוא הוכה ברחוב בידי חיילים נאציים עד שאיבד את מאור עיניו. בדצמבר 1940 הוא נשלח לגטו לודז’ שם מת ברעב, בחרפה ובייסורי גוף ונפש. סבא לא היה אדם דתי, אבל הוא ידע את ערכה של ירושלים והעובדה שאנחנו הספקנו לעלות לארץ ישראל עודדה אותו עד רגעיו האחרונים. הוא היה אתי כאן, כשרצנו אל רחבת הר הבית”.

אחר כך, כשצעדנו לאורך ה’וויה דולורוזה’, שאלתי את יורם: “מה היה רגע השיא שלך במלחמה?”. “השיא היה הדמעה שראיתי בעינו של סטמפל”, עונה יורם ללא היסוס. “לאיזו דמעה אתה מתכוון?” שאלתי. יורם שתק מעט, ואז סיפר: “משה סטמפל היה הסמח”ט שלנו. איש נמוך ומוצק, קשוח ונוקשה כלפי פיקודיו וכלפי עצמו, עד כדי סיגוף. הוא היה מהלוחמים הנועזים שהיו בצנחנים, וכעת – במלחמת ששת הימים – הוא היה כבר מילואימניק בן 35.

הנפת הדגל מעל הכותל הייתה היוזמה של סטמפל. הוא פקד עליי להוציא את הדגל ולכתוב עליו בעט: ‘דגל ישראל מונף היום כ”ח באייר תשכ”ז על הכותל המערבי בירושלים בידי חיילי חטיבת הצנחנים היא חטיבת כובשי ירושלים!’ סטמפל הביט בדגל וגער בי: ‘תתקן! משחררי ירושלים!’ במבטא הרוסי הכבד שלו: ‘שֶׁחרִרֵי ירושלם!’.

הנפנו את הדגל, התיישרנו ושרנו את ‘התקווה’. סטמפל, זייפן איום, מצדיע בידו העבה על הקסדה הענקית שלו, וידו רועדת בהצדעה. הצצתי אל פניו, ואז ראיתי את הדמעה שזולגת על לחיו. סטמפל – איש הפלדה הקשוח – בוכה, והוא מנסה להסתתר בתוך הקסדה, כדי שהצלם אלי לנדאו לא ‘יתפוס’ אותו כך…

יורם זמוש וחבריו ברגעי הנפת הדגל מעל הכותל המערבי. ברקע – רחבת הר הבית. במרכז – עם רובה ה’עוזי’ מכוון כלפי מעלה – משה סטמפל.

שירת ‘התקווה’ הספונטנית הסתיימה, אבל סטמפל היה בסערת נפש. הוא תפס אותי בזרוע, הידק את האחיזה ולחש לי: ‘זמוש, אם הסבים שלי היו יודעים שאני אגיע אי פעם לכאן, מעל הכותל המערבי, עם נעלי צנחנים ו’עוזי’, אלף פעמים הם היו נותנים את חייהם’. סטמפל הביט למטה, אל סמטת הכותל, שם ראינו חיילים שלנו מצמידים לכותל שני שבויים ירדניים, ואמר: ‘זה לא חשבון עם הלגיונרים הירדנים, זה חשבון עם החיילים הרומאים של טיטוס!’ ואז הוא הידק עוד יותר את האחיזה שלו בזרוע שלי, עד שהרגשתי שהיא תיכף נתלשת, והוסיף: ‘לעולם, לעולם לא נעזוב פה יותר!'”

ועכשיו ראיתי אני את הדמעה בקצה עינו של יורם זמוש. אחרי שתיקה קצרה הוא הוסיף: “שנה וחצי לאחר שחרור ירושלים נפל משה סטמפל במרדף אחר מחבלים בבקעת הירדן, ביחד עם חמישה מפיקודיו. לא אשכח אותו לעולם”.

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן