מתעניינים בסיור? צרו קשר

בלדה לחובש הירושלמי: טוראי שלמה אפשטיין הי”ד

אם יש בכוחו של שיר לגעת במיתרי הנפש ולהרעיד אותם, ‘בלדה לחובש’ בקולו הדרמטי של יהורם גאון הוא אחד מן השירים הללו:

https://www.youtube.com/watch?v=ysjrd64paKU

הם התקדמו לאט. הכול היה רגוע.
מנגד הנהר וגומא מרשרש,
פתאום רעם ברק, אחד צעק: ‘פצוע’!
‘אני כבר בא’, ענה לו החובש.
‘עלינו על מוקש!’, צעק אז הפצוע,
‘אני כאן, לצידך’, ענה לו החובש.

ברד של אש ניתך, ברד כבד קטוע,
מעבר לנהר, לגומא הרוחש.
‘הַשאירו אותי כאן’, ביקש אז הפצוע,
‘עזוב שטויות’, ענה לו החובש.
‘תציל את עצמך!’, ביקש אז הפצוע.
‘אני נשאר איתך’, ענה לו החובש.

והם נותרו שניהם, והשדה פתוח.
והם נותרו שניהם, והם גלויים לאש.
‘אנחנו אבודים’, מלמל אז הפצוע,
‘אחוז בי טוב’, ענה לו החובש.
‘נפצעת גם אתה!’, מלמל אז הפצוע
‘עזוב, זה לא נורא’, ענה לו החובש.

האש כבדה, כבדה. קשה, קשה לנוע.
רק לא להתייאש, רק לא להתייאש.
‘אזכור אותך תמיד!’, נשבע אז הפצוע.
‘רק לא ליפול’, מלמל אז החובש.
‘שלך עד יום מותך!’, נשבע אז הפצוע.
‘היום הוא יום מותי’, ענה לו החובש.

פתאום ענן אבק, פתאום עלתה הרוח,
וצל על הקרקע, והוא קרב, רועש.
‘ניצלנו! הם באים!’, ייבב אז הפצוע,
אך לא שמע מילה מן החובש.
‘אחי, אחי שלי!’, ייבב אז הפצוע.
מעבר לנהר הגומא מרשרש,
‘אחי, אחי שלי
אחי, אחי שלי
אחי!!!

מילות השיר נכתבו בידי דן אלמגור, הולחנו בידי אפי נצר והושמעו לראשונה בפסטיבל הזמר והפיזמון של 1969, שם סחף השיר את המקום הראשון. על נסיבות כתיבת השיר סיפר דן אלמגור:

את הנוסח הראשון ל’בלדה לחובש’ כתבתי בשנת 1955. לקראת שחרורי מהצבא התחלתי ללמוד אז ספרות עברית ומקרא במחזור הראשון של אוניברסיטת תל אביב (באבו כביר). אחד המורים – המשורר ישראל אפרת, שעלה מארצות הברית והנחה, לראשונה בארץ, קורס ל’כתיבה יוצרת’ – דיבר על הבלדה וביקש מהתלמידים היודעים לחרוז לנסות לכתוב בלדה משלהם. ככתב צבאי התוודעתי לכמה סיפורים על חובשים צבאיים, שאיבדו את חייהם בקרבות מלחמת תש”ח ובפעולות התגמול של שנות החמישים, וכתבתי, במסגרת השיעור, את הבלדה הזאת ואת ‘המגדלור’. כעבור כתריסר שנים, בימי מלחמת ההתשה, גילה המלחין אפי נצר בתיק ‘השירים הבלתי מולחנים’ שלי את הבלדה על החובש וביקש להלחינו. עידכנתי מעט את השיר, והוא נלקח לחלק הלא-תחרותי של פסטיבל הזמר. יומיים לפני הפסטיבל הודיעו לנו שהוחלט לכלול אותו בחלק התחרותי, ונאלצנו להסכים, אך התנינו את הסכמתנו בכך שכל תמלוגי השיר (והפרס, אם יינתן) ייתרמו למכון לשיקום פצועי צה”ל בתל השומר. וכך היה (דן אלמגור, הצ’ופצ’יק של הקומקום, 2012, עמ’ 64).

מעריב, 24.4.1969

 

עד מהרה נכנסה ‘הבלדה לחובש’ לפנתיאון הצה”לי של שירי הגבורה המיתולוגיים, והיא הפכה למקור השראה והערצה. כפי שהעיד אלמגור, השיר לא נכתב על רקע מאורע קונקרטי, אבל בקורות מלחמות ישראל נמצאו כמה וכמה חובשים, שנדמה שעליהם הוא נכתב. אחד מהם היה טוראי שלמה אפשטיין, חובש בגדוד 28 בחטיבת הצנחנים של המילואים, שנקרא לחזית המרכזית בירושלים במלחמת ששת הימים.

לפנות בוקר היום השני למלחמה, ב-6 ביוני 1967, הבקיעו חיילי גדוד 71 את הקו העירוני ממזרח לשכונת בית ישראל, בעוד חיילי גדוד 28 ממתינים ברחוב שמואל הנביא לפרוץ מזרחה בעקבות חבריהם. בשעה 3:15, תוך כדי ההערכות לקראת פקודת הפריצה, החלה הפגזה עזה מצדו הירדני של הגבול. הפגז הראשון פגע במרכז חבורת חיילים, ובתוך שניות נמלא האוויר בבליל של עשן, דם וצעקות. הפגזים הבאים נחתו בזה אחר זה, והטילו מהומה ואימה נוראה. אחד הפגזים נפל ליד החייל יוסף חגואל, הוא חש את הכאב הנורא ברגליו והבין שהן התרסקו. אחד מחבריו נשא אותו אל בית סמוך, שהפך לתחנה מאולתרת לקליטת פצועים. על המשך האירוע העידו הלוחמים:

תוך כדי הציפיה, קרב אל חגואל החובש שלמה אפשטיין, שהחל מייד לקרוע בסכין את מכנסיו הרוויים בדם כדי לגלות את ריסקי הרגליים ולחבוש אותם. עוד אפשטיין עוסק בחבישה וכבר נפתחה הפגזה נוספת. האדמה רעדה מחבטות האש הנקרעות לגזרים […] שוב ושוב נשמעו צעקות שזרזו את החיילים הלכודים באש להסתלק בכל דרך שהיא מן האיזור המטֻווח. חגואל ניסה להתרומם פעם רביעית (“זחל!! זחל!! אחרת אתה אבוד”). לשווא. כשצנח חסר אונים למקומו, חש בידו התומכת של החובש אפשטיין. בעזרתו ועידודו החל גורר עצמו אט אט עד שקרב למיקלט.

פתאום, עוד בטרם הגיע אל קיר המיקלט, נשמעה שריקה מתקרבת. כבר לא היה לאן לברוח. “בן אדם”, אמר לעצמו חגואל, “הגעת לסוף שלך. זהו זה, החיים שלך נגמרים. הכל אבוד”. “אני לידך” – לחש אפשטיין לחגואל והחל לחבוש אותו – “אל תפחד, אני לידך. אתה תבריא. זה יהיה בסדר”. הוא דחק את חגואל אל קיר המיקלט כשנשמעה שריקה נוספת, הפעם של פצצת מרגמה 81 מילימטר. אפשטיין הצמיד את חגואל אל קיר המיקלט וכיסה אותו בגופו הרחב והחזק. השריקה קרבה עד לשניהם וחגואל הספיק להדוק את עפעפיו בכל כוחו אל בבת עינו.

נשמעה התרסקות זוועתית, שהרעידה את האדמה והתיזה לכל עבר גושים של אש וברזל. חגואל המכווץ חש כי הפגז העיף אותו ואת אפשטיין אל על. בהיותו באוויר נקרע אפשטיין מגופו וניתק ממנו. “אני גמור”, אמר לעצמו כשצנח לאדמה ושקע בתוך האפילה שעל סף אובדן ההכרה – “החיים הלכו” (מ’ נתן, המלחה על ירושלים, תל אביב 1969, עמ’ 221-220).

האנדרטה לקדושי גדוד 28, ברחוב שכם. שמו של שלמה (מומה) אפשטיין – הראשון ברשימה (מקור: yoavd, ויקיפדיה).

 

כעבור כמה דקות שנדמו כנצח – בשעה 3:30 – תוך כדי הטיפול בפצועים ופינוי ההרוגים, התקבלה הפקודה לפרוץ אל שכונת שייח’ ג’ראח מעברו המזרחי של הגבול. בין גופות החללים שנותרו מאחור שכב החובש שלמה אפשטיין, בן 27 היה במותו. לאחר מותו, העניק לו הרמטכ”ל דוד אלעזר את עיטור העוז.

שלמה (‘מומה’) אפשטיין (אתר יזכור).

 

יוסף חגואל פונה לבית החולים, וחייו ניצלו. לימים הוא תיאר את תחושותיו, לאחר שנודע לו שאפשטיין נהרג כדי להציל את חייו:

הוא הלך… הלך והציל אותי… נפלו סביבנו הרבה פצצות… כל אלה שהיו על ידי נפגעו… נפלו אחת אחרי השניה… הם ריססו אותנו כהוגן… גם אני התמלאתי ברסיסים… דרך הגוף המרוסק של אפשטיין. אחד מהם כמעט נכנס לי לריאה ולא נתן לי לנשום… אני חייב לו את חיי… ותאמין לי אני לא יודע עד היום למה הוא עשה את זה בשבילי… פשוט לא יודע, לא יכול להבין איך אדם יכול לתת את החיים שלו בשביל שאדם אחר ימשיך לחיות… לא מבין… אם היה בורח שניה לפני ההתפוצצות היה מציל את עצמו… זה בטח… לכן אני מרגיש את עצמי כל כך אשם… מספרים לי שכשהתעוררתי בבית החולים מהעלפון התחלתי לצעוק: ‘אני הרגתי את שלמה, אני אשם במוות שלו, אני הרגתי אותו אני אשם’. עכשיו אני יודע שיש לי אחריות גדולה בחיים, אני צריך לחיות לא רק בשביל עצמי. אלא גם בשביל שלמה… אם אדם נהרג בשבילך ונותן לך את חייו במתנה אתה צריך לעשות הכל כדי שהקורבן לא יהיה לשווא… צריך להוכיח שאתה ראוי לקורבן… אבל איך אפשר להוכיח? איך אפשר להבין? […] אולי באחד הימים אני אלך אל ההורים שלו ואביא להם את הבן שיוולד לי – ושאקרא לו שלמה. החובה שלי להגיד להם שבנם נהרג בגללי ושאני חי בזכותו. אני יודע שעד יום מותי אני אצטרך לחיות עם ההרגשה הזאת שלא צודק היה להקריב חיים למעני. אני יודע שמה שלא אעשה, לעולם לא אוכל לגמול לו. אבל כשאצטרך לעשות דבר טוב, תמיד יעמוד לצידי (שם, עמד’ 222-221).

יוסף חגואל קיים את הבטחתו. לבנו שנולד לו לימים הוא קרא שלמה, והסנדק שלו בברית המילה היה אביו של שמואל אפשטיין, אביו של שלמה. שמואל אפשטיין הכיר את השיר ‘בלדה חובש’, והרגיש כאילו נכתב על בנו. הוא פנה אל אפי נצר, וביקש ממנו להשפיע על תחנות הרדיו שלא ישמיעו את השיר בימים סתמיים, אלא רק בימי זיכרון לחללי צה”ל. כך הפכה ה’בלדה לחובש’ לאחד מסמלי הגבורה בימי ההנצחה.

סיפורו של טוראי שלמה (מומה) אפשטיין הי”ד הוא סיפור אחד מרבים, הממחישים את המחיר ששילמנו למען שחרור ירושלים.

 

5.2022

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן