Search
Close this search box.

ד"ר איל דודסון

מתעניינים בסיור? צרו קשר

“בית שמואל הרמתי”: בית הכנסת הקדמון בקבר שמואל

גיליון 152, טבת תשפ”ג

“וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה” (שמואל א כה, א).

המסורת היהודית מזהה את קבר שמואל בראש ההר הגבוה שמצפון-מערב לירושלים, הידוע גם בשמו הערבי נבי סמואל (צ”ל: א-נבי צמויל). האתר שוחרר במלחמת ששת הימים (1967), הכפר שהיה בו נעזב, וכיום הוא משמש גן לאומי. אחד ממאפייניו הבולטים הוא המבנה הגדול עם צריח בולט מעליו. המבנה עצמו נבנה ככנסייה בתקופה הצלבנית, והצריח שמעליו מסגיר את העובדה שהוסב למסגד בשלב מאוחר יותר. הנוצרים והמוסלמים קידשו גם הם את דמותו של שמואל הנביא, אבל הפעם נעסוק דווקא בידיעות על קיומו של בית כנסת לא-נודע שפעל בקבר שמואל במאות ה-18-14 – בתקופות המוסלמיות של שלטון הממלוכים והעות’מאנים בארץ ישראל.

המבנה הבולט מעל קבר שמואל הנביא, מבט ממזרח. מימין – שכונת רמות (מקור: יעקב, ויקיפדיה).

 

בית הכנסת בקבר שמואל נזכר במקורות ההיסטוריים לראשונה ב’מגילת פירנצה’ – כתב יד מאויר וצבעוני המתאר את מסעו של נוסע יהודי בארץ ישראל. ה’מגילה’ נמצאה בשנת 2011 בספרייה הלאומית של פירנצה שבאיטליה בידי חוקרת האמנות רחל צרפתי, ולטענתה היא צוירה במחצית הראשונה של המאה ה-14. אחד האתרים שבהם ביקר התייר היהודי האלמוני הוא “מקום אדונינו שמואל הרמתי ע”ה [=עליו השלום] אלקנה וחנה ע”ה”. בחלק העליון והמרכזי של המבנה נראית כיפה גדולה, ומתחתיה שני חללים גדולים. בחלל הימני מתוארת מצבת קבר עם הכתובת “צורת קבר”. בחלק העליון של החלל נראית גומחה ובה ספר תורה, ולידה הכתובת “היכל”. בחלל השמאלי צוירה סבכה, ולצדה הכתובת “מקום הנשים”:

מתוך: ר’ צרפתי (אוצרת), מגילת פירנצה, א, ירושלים 2020, עמ 28-27.

 

בית הכנסת בקבר שמואל תואר שוב בכתב יד שתוארך למאה ה-14 או לראשית המאה ה-15 (צ’ אילן, קברי צדיקים בארץ ישראל, ירושלים 1997, עמ’ 108-85). באגרת שנשלחה מירושלים בשנת 1454, מתארים תושבי ירושלים את העול הכלכלי הכבד המוטל כתפיהם, כאשר מלבד החרדה היומיומית לקיומם הם דואגים גם לתחזוקתם של אתרי תפילה מחוץ לירושלים, ובהם “בית שמואל הרמתי” – כנראה בית הכנסת בקבר שמואל:

“ואנו, קהל ירושלים, פרענו עשרה אלפים פרחים [=מטבעות ווניציאניים] ומכרנו כמעט כל ענייני הקֹדש להספיק לפרוע המעות האלו, כי אין דבר עומד לפני פקוח נפש, ובאנו בירידה ובשפלות גדול מכל הדברים אשר היינו מחזיקים בהם, כמו מבה”כ [=מבית הכנסת] מחברון […] ובית שמואל הרמתי ע”ה [=עליו השלום], ובתי כמה נביאים צדיקים אשר אנו צריכים לכבד ולרבץ את ביתם” (א’ נויבואר, “קבוצים על עניני עשרת השבטים”, קבץ על יד, ד [תרמ”ח], עמ’ 49).

בשנת 1481 ביקר בארץ יהודי מאיטליה – ר’ משולם מווֹלְטֶרָה. יומן המסע שכתב נחשב לאחד המקורות החשובים להכרת ארץ ישראל בשלהי התקופה הממלוכית:

“ואחר כך עליתי בהר גבוה […] רחוק מירושלים כמו ו’ מילין, או מעט יותר, והוא הרמה, מקום קבורת אדונינו שמואל הנביא ע”ה [=עליו השלום] […] ראיתי עיר מבצר עם מגדלים גבוהים הרוסים ובית אחד סגור, אשר היהודים מחזיקים אותו. והשַׁמָּשׁ מהבית הכנסת, אשר שמו ר’ משה ב”ר שמואל, פתח לי הבית, והוא בית יפה גבוה אווֹלְטה [=מקורֶה בקִמְרונים]. ואח”כ נכנסתי בחדר אחד תוך בית רחב וגדול כמו הראשון, או פחות מעט, ובבית ההוא סולם אבנים [=מדרגות] יורד למטה במערה עם פתח ג”כ [=גם כן] סגור. ולשם בית הכנסת אשר נר תמיד תוּקד בו. ולשם קבורת אדונינו שמואל הנביא ע”ה ואלקנה אביו וחנה אמו ושני בניו. ושם מתקבצים כל היהודים […] בכל שנה ושנה, בכ”ח ימים לחֹדש אייר, לקונן ולהתפלל במערה ההיא, כי בו ביום היתה נפשו צרורה בצרור החיים. ונוהגין כל היהודים ההולכים שם לקנות שמן [למאור] לתת אותו לבית הכנסת […] (מסע משולם מוולטרה בארץ ישראל בשנת רמ”א [1481] [מהדורת א’ יערי], ירושלים תש”ט, עמ’ 74).

ר’ משולם מתאר בית כנסת שניהולו מופקד בידי משה בן שמואל ה’שַׁמָּשׁ’, ומתפללים יהודים נוהגים לפקוד אותו ולתרום לאחזקתו, במיוחד ביום כ”ח באייר (!) שזוהה כיום פטירתו. מעניין לציין, שבין אבני הקיר במבואה לקבר שמואל משובצות אבנים חרוטות בכתובות עבריות, אחת מהן מנציחה את “אליה שמש” בשנת “הגורל”, דהיינו ה’רל”ט – השנה העברית של 1479 – שנתיים לפני ביקורו של ר’ משולם באתר. איננו מכירים ממקורות נוספים את אליה השמש, וגם לא את משה בן שמואל שאולי היה קודמו, אבל עצם קיומו של תפקיד שַׁמָּשׁ בית הכנסת מעיד על מוסד מאורגן ופעיל.

לפי עדות נוספת, שנמסרה סמוך לזמנו של ר’ משולם מוולטרה, היהודים שפקדו את קבר שמואל סבלו מהתנכלויות מצד המוסלמים. יצחק לטיף, נוסע יהודי מאנקונה שבאיטליה, ביקר גם הוא בקבר שמואל בשנות ה-80 של המאה ה-15, וסיפר על אגדה ששמע במקום:

“עוד סיפר לי זקן זה: פעם אחת החדילו הערביים את היהודים מליכנס בטרקלין של קברו של שמואל הנביא להתפלל. קם עליהם הצדיק הזה [שמואל] זלה”ה [=זכרו לחיי העולם הבא], וחָנַק בגרונו למחדול [!] היהודים מלבוא בתפילתו, ואמר לו: תחזיר המפתח ליהודים וישקדו על פתחיי, כי הם בניי, לא אתם. מיד החזיר. וזה שמעתי אני בהיותי שם. ונרות דולקים תמיד, והערביים מתנדבים ודולקים” (א’ יערי, אגרות ארץ ישראל, תל אביב תש”ג, עמ’ 96).

אמנם לטיף הדגיש בסוף דבריו חיים בדו-קיום בין מוסלמים ליהודים בקבר שמואל, אבל האגדה על שמואל הנביא שנחלץ מקברו בכבודו ובעצמו להגן על זכויות היהודים מעידה על התפרצויות של איבה. יש להניח שקיומו של בית כנסת לצד מסגד היה לצנינים בעיניהם של גורמים מסוימים, והם ביקשו לסגור אותו כשם שדרשו באותם ימים לסגור את בית הכנסת היחיד בירושלים (זה המכונה בימינו בית הכנסת הרמב”ן), שהתקיים אף הוא בצלו של מסגד.

אבל בית הכנסת בקבר שמואל המשיך להתקיים גם לאחר סילוקם של הממלוכים בידי העות’מאנים בשנת 1517. בראשית התקופה העות’מאנית ביקר בארץ ר’ משה באסולה, אף הוא נוסע יהודי מאנקונה שבאיטליה, וכך הוא העיד:

“יום ראשון של חנוכה רכבתי לרמה רחוק מירושלים ו’ מילים […] שם ארמון גדול בנוי מעליות על קבר שמואל הנביא ע”ה [=עליו השלום], אומרים שהוא בניָן רומאני [=רומאי, כלומר נוצרי], ובקצה הבית יש דירה א'[חת] ליהודים שמתפללים בה, ומדליקים נרות לכבוד הנביא ע”ה, כי יש להם קבלה [=מסורת] שאחרי הכֹּתל שמתפללים כנגדו שם המערה וקבר הנביא, ויש שַׁמָּשׁ שמחזיק המפתח, והולך שם בכל יום ב’ וה’ להדליק בו נרות” (מ’ באסולה, מסעות ארץ ישראל [מהדורת י’ בן צבי], ירושלים תרצ”ט, עמ’ 56-55).

גם ר’ משה באסולה העיד על “שמש שמחזיק מפתחות”, יותר מ-40 שנה אחרי זמנם של השמשים הוותיקים אליה ומשה בן שמואל. יהודים הוסיפו לפקוד את קבר שמואל ובית הכנסת שלידו גם בדורות הבאים, אבל גם התנכלויות המוסלמים לא פסקו, עד שבסופו של דבר, בשנת 1730, נאסרה הגישה היהודית לקבר שמואל בידי איש הדת המוסלמי מוחמד אל-ח’לילי (י’ בן צבי, “ישוב יהודי ליד קברו של שמואל הנביא”, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ז [תש”ג], עמ’ 12). יהודים שבו לפקוד את קבר שמואל רק כעבור 237 שנה, כאמור, בשנת 1967.

בשנים 1999-1992 התקיימו חפירות הארכאולוגיות נרחבות סביב קבר שמואל, בראשותו של קצין מטה ארכאולוגיה בצה”ל ד”ר איציק מגן. בין הממצאים המגוונים שנתגלו, הופתעו החוקרים למצוא שני חפצים שאינם שכיחים כלל וכלל בתגליות ארכאולוגיות: אצבע לקריאה בתורה ושופר. חפצי התפילה היהודים תועדו בדיווח המדעי של החפירות, אבל ללא ציון תיארוך.

אצבע לקריאה בתורה שנמצאה בחפירות הארכאולוגיות בקבר שמואל (מתוך: י’ מגן ומ’ דדון, “שמואל הנביא – הר השמחה”, קדמוניות, 118 [תש”ס], עמ’ 77, וברשות י’ מגן).

 

בלית ברירה, התקשרתי לד”ר איציק מגן כדי להבין איזו תקופה הם מייצגים. כשאני שומע תשובה שמתחילה במילים “שאלה טובה”, אני כבר יודע שהתשובה לא תהיה טובה. אלו היו המילים שבהם פתח מגן, ותשובתו אכן לא הייתה מוחלטת. לדעתו, אלו חפצים שעשויים להעיד על התפילות היהודיות בקבר שמואל במאות שנות השלטונות הממלוכים והעות’מאנים, אבל אין לשלול את האפשרות שהם אבדו למתפללים ישראלים אחרי מלחמת ששת הימים.

 

תודתי לחברי מרדכי לאש על עזרתו בהכנת המאמר.

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ?
מוזמנים להרשם לניוזלטר וכל העדכונים ישלחו אליכם ישירות למייל
דילוג לתוכן