חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד"ר איל דודסון

מתעניינים בסיור? צרו קשר

בית התריסים הצהובים

גיליון 217, אייר תשפ”ד

קו גבול חצה את שכונת אבו תור במשך 19 שנות העיר החצויה (1967-1948). גדרות, מכשולים, מוקשים וצמחיית בר פרועה הפרידו בין תושבי השכונה, שבתיהם היו רחוקים אלה מאלה מרחק של מטרים בודדים. על קו הגבול משני צדיו מיקמו צבאות ישראל וירדן עמדות, שמעת לעת החליפו ביניהם ‘מהלומות’.

שכונת אבו תור על קו התפר בירושלים החצויה (באדיבות תמר הירדני).

קו הגבול בשכונת אבו תור – כיום רחוב עשהאל, בזמן פטרול של האו”ם (מקור לא ידוע).

 

בשנת 1962 ביקר במקום המשורר חיים גורי, וכך הוא תיאר את החיים באבו תור שעל קו התפר:

“מפעם לפעם אתה זוכר שהיא קרועה. לא תמיד. אתה רחוק. אתה עסוק. יום אחד אתה ניצב מולה כמנסה לראותה מחדש. אתה הולך. הולך ונעצר. לפניך מדרגות. מאוזנות. פח חלוד. תייל בן חמש עשרה שנה. עצור. לטובתך. אם תמשיך ללכת, תֵּיחשב במקרה הטוב למטורף, במקרה הגרוע – ליָרוּי. כאן יורים […] עמדנו על מצפה אבו טור […] אתה רואה את כל ירושלים האחרת, זו הדואה אל החמסין וכמו מתאדה אל התפארת האיומה, אל הנצח השוכן מעליה. אזור תצפיות רחוק על גבול ההזיה. אבל אין זה כך. ישנו משהו נוסף העוקר אותך מתוך הצער והפליאה, באשר מעבר לגדר, ממש בחלקה התחתון של שכונת אבו טור, קרובים אלינו כמגע קול ולא צעקה – שִׂחקו מפריחי עפיפונים (‘טַיירות’), נערים ‘ירדניים’. הם הפריחו את עפיפוניהם ברוח החמה והיו טהורים וחפים מחטא. ולא הרחק מהם ניצבה אשה בחלון […] וזה אחד הנופים המפחידים שראיתי מעודי, מפני שזה נוף מלא דממה קפואה של מלחמה נמשכת ללא הרף… מעבר לגדר זורמים חייה של אבו טור הערבית. אנשים מתרגלים. אין גבול לכוחו של אדם להִמָצא במצבים אבסורדיים. השגעון נהפך לנורמלי” (ח’ גורי, “העיר הקרועה”, מחנה נח”ל, 1.7.1962).

עם פרוץ מלחמת ששת הימים, ב-5 ביוני 1967, הוחלט על כיתור העיר העתיקה, ולשם כך היה חיוני לכבוש את שכונת אבו תור. המשימה הוטלה על החי”רניקים מחטיבת המילואים 16 – ‘החטיבה הירושלמית’, אבל בשל עיכובים מבצעיים נדחתה ההתקפה עד ליום רביעי, ה-7 ביוני.

תצלום עמדות ירדניות בשכונת אבו תור המזרחית – אגף המודיעין של פיקוד מרכז של צה”ל.

 

גדוד 163, בפיקודו של סא”ל מיכה פייקס, תכנן לתקוף בו-זמנית בשעה 15:00 את ארבעת המוצבים של הלגיון הירדני באבו תור: עמדת ‘בית המחלקה’ – כיבושה הוטל על פלוגה ה’ בפיקודו של רס”ן יעקב אבן, במהלכה נפצעו 12 לוחמים ובהם המ”פ; עמדת ‘לולב הירדנית’ בדרום השכונה – כיבושה הוטל על מפקד פלוגה ג’, בפיקודו של סגן משה חביב, ובמהלכה נהרגו 9 לוחמים ונפצעו 17; ועמדת ‘אריה הירדנית’ – כיבושה הוטל על פלוגה ד’ בפיקודו של סרן אלי קידר, במהלכה נהרגו 2 לוחמים ונפצעו 4. אחד משני ההרוגים היה המג”ד מיכה פייקס, שהצטרף לפלוגה זו עם כוח החפ”ק לצורך שיפור שליטתו בקרב. רחוב המפקד בשכונת אבו תור, לא הרחק ממקום נפילתו של פייקס, נקרא על שמו.

על אלי קידר כתבנו כאן בעבר:

אלי קידר: סיפורו הגדול של מישה הקטן

תרשים בית התריסים הצהובים, יולי 1948.

 

המוצב הירדני הרביעי היה בית התריסים הצהובים – על המדרון הצפוני של שכונת אבו בתור, מעל גיא בן הינום. העמדה, שזוהתה בתריסים הצהובים שהגיפו את חלונותיה, צפתה אל הר ציון שהיה בשליטה ישראלית. על גגו של המבנה הייתה עמדה ירדנית מבוצרת ומצדו המזרחי נמצא בונקר. בית התריסים הצהובים נחשב ‘אגוז קשה לפיצוח’ עוד מימי מלחמת השחרור. ב-14 בנובמבר 1947 הוטל על לוחמים לכבוש את הבית, ואפילו שם ניתן למשימה זו – ‘מבצע תריס’, אבל האויב הצליח להדוף את ההתקפה ולפצוע 7 לוחמים, והמבצע כשל. שכונת אבו תור המזרחית נותרה מעברה הירדני של הגבול.

19 שנים וחצי לאחר מכן, ביום השלישי של מלחמת ששת הימים, הוטל כיבוש בית התריסים הצהובים על פלוגה ב’ מגדוד 168, בפיקודו של סגן עוזי ילובסקי. התקיפה יועדה, כאמור, לשעה 15:00, אבל היא התעכבה 45 דקות בשל הפגזה קשה שספגה מחלקת החוד של הפלוגה בדרך חברון, במבואותיה המערביים של השכונה. בהפגזה זו נהרגו 4 לוחמים ועוד 18 נפצעו. הלוחמים לא ויתרו, נשכו שפתיים והתקדמו מזרחה תחת אש כבדה ובמלחמת גבורה עיקשת.

מנשה אלפי (מימין) בחזית בית התריסים הצהובים, לאחר מלחמת ששת הימים. ברקע – הר ציון והר הבית. באדיבות המשפחה.

“הרגשתי שעשיתי דבר גדול… בחצי שעה שהייתי כאן צפיתי להר ציון, לכל העיר העתיקה… חשבתי על החינוך שקיבלתי. יהודה המקבי, אלעזר, תל חי, הלא אני חונכתי על התנועה הזאת. אמרתי לעצמי… תוכיח את עצמך, וזה נתן לי את הכח לצאת לפעולה בשקט נפשי…”.

תצלום אווירי של שכונת אבו תור המזרחית ובית התריסים הצהובים – אגף המודיעין של פיקוד מרכז של צה”ל, אוגוסט 1965. “דיר אבו טור” הוא כינויו הערבי של האזור, שבראשו נמצא מנזר (דיר בערבית).

 

מנשה אלפי חשב שיהיה זה מיותר לסכן את חייליו, הוא יוכל להסתדר לבד. אביו היה מסגר, ולכן הכיר היטב את מלאכת פירוק התריס בקיר המיועד לפיצוץ, וגם את מטען החבלה הוא יוכל להניח בעצמו. הוא סימן לחייליו שימתינו לו בשעה שניגש אל קיר הבית. לאחר שנשמע הפיצוץ והקיר קרס הסתערו הלוחמים אל הבניין וטיהרו אותו בקרב פנים אל פנים.

סיפור הקרב בבית התריסים הצהובים תועד בידי חברי הבמאי משה אלפי, בנו של מנשה:

https://vimeo.com/194236936

עד השעה 18:00 באותו יום נכבשה שכונת אבו תור, והחטיבה הירושלמית התפנתה להמשך משימותיה לשחרור דרום העיר וארץ יהודה.

(קרדיט תצלום: אבישי טייכר, ויקיפדיה).

 

יום שחרור ירושלים שמח! זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה’ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ!

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ?
מוזמנים להרשם לניוזלטר וכל העדכונים ישלחו אליכם ישירות למייל
דילוג לתוכן