Search
Close this search box.

ד"ר איל דודסון

מתעניינים בסיור? צרו קשר

בירושלים אפילו הזבל קדוש

גיליון 212, ניסן תשפ”ד

יש ארכאולוגים, שאם לא יימצא לידם מי שישגיח, הם עלולים – ברגע של חולשה – לנבור אפילו בזבל. זה מה שקרה לפרופ’ יובל גדות. הוא שם לב לכך שהמדרון המזרחי של עיר דוד, העופל והר הבית, אינו המדרון הטבעי של ההר. מדרון זה מכוסה בשכבה גסה-אפרפרה של עפר, שהצטברה על גבי הסלע הטבעי ושינתה לגמרי את שיפועו החד. הוא זיהה שמדובר באשפה שהושלכה מן העיר במשך דורות רבים ומעולם לא פונתה, וחשב שנכון יהיה דווקא לעמוד על טיבה.

המדרון המזרחי של הר הבית, העופל ועיר דוד. המדרון פונה אל נחל קדרון (קרדיט: מערכת המיפוי של עיריית ירושלים).

 

אבל, לאמיתו של דבר, הרעיון של גדות לחקור את האשפה הארכאולוגית בירושלים לא היה מקורי. כבר בשנת 2003 חפרו הארכאולוגים פרופ’ רוני רייך ואלי שוקרון באשפת מדרון עיר דוד ובכך הקדימו אותו מעט. אמנם, כל חופרי עיר דוד במאה וחמישים השנים שקדמו לחופרים הישראלים, כבר הכירו את שפוכות האשפה הללו – הן לא לחינם נקרא השער הסמוך ‘שער האשפות’ – אבל עד ראשית המאה ה-21 הם העדיפו לסלק אותן כדי להגיע אל שרידי המבנים הקדומים שמתחתיהן, וכלל לא מצאו בהן עניין.

חפירתו של גדות התמקדה בשטח D3, בחלקו הדרומי של המדרון, כ-200 מטרים מצפון לבריכת השילוח, בשפוכות אשפה שנערמו לגובה של כ-12-5 מטרים. הממצא שלו, בדומה לממצאיהם של רייך ושוקרון שחקרו את המדרון כ-250 צפונה משם (בעיקר בשטח L), תוארך למאות הראשונה לפני הספירה והראשונה לספירה, דהיינו לשלהי ימי הבית השני. הממצא כלל בעיקר שברי כלי חרס ותנורים, מטבעות, כלי אבן, עצים מפויחים ועצמות בעלי חיים, אלא שגדות הבחין שהאשפה לא הושלכה באקראי. להפתעתו, היה מי שטרח – באופן מאורגן ושיטתי – לרבד כל שכבת אשפה, לנפץ את כלי החרס בתוכה, לשרוף אותה ולכסות אותה בעפר.

ארכאולוגים נוהגים לפרש את ממצאיהם באמצעות מקבילות ממחקרים אחרים, אלא שמקרה זה לא נראה דומה לשום מקרה אחר. אמנם נמצאו מזבלות ליד אתרים פולחניים בעולם ההלניסטי והרומי, אבל אף אחת מהן לא דמתה למצבור האשפה הירושלמי, לא באופיו, לא בעושר ממצאיו ולא בגודלו העצום. ברבים מן האתרים הנכריים השתייכה הפסולת גם לשיירי הקרבנות הנשרפים על המזבח, אבל הנותר מן הזבחים בבית המקדש בירושלים לא הושלך למטמנה, אלא נשרף בבית הדשן המרוחק מן העיר. על בית הדשן כתבנו כאן:

מזבלה קדושה: מקום “שפך הדשן”

גדות וחוקרים אחרים הציעו שהטיפול השיטתי והייחודי באשפה מעיד על התמודדות עם אתגר הטומאה. הם הסבירו שפעולות הכיסוי והשרפה מנעו את מפגע הריחות והזוהמה, אבל גם הגנו על האשפה מפני נברנים וחיות בר רעבות. בעלי חיים אלה היו עלולים לגרור אשפה, שהייתה מטמאת את עיר הקודש וחוצותיה. הם נשענו על דברי מדרש חז”ל:

“אין מקיימין בה [בירושלים] אשפתות מפני הטומאה” (אבות דרבי נתן לה, ב).

(Y. Gadot, The Landfill of Early Roman Jerusalem in Area D3, Pennsylvania 2022, p. 297)

שטח I: בורות החפירה בשפוכות המכסות את מדרון העופל, למרגלות הפינה הדרום-מזרחית של הר הבית. השביל הלבן במרכז התמונה מציין את ערוץ נחל קדרון. ברקע: בתי שכונת סילואן (באדיבות עומרי עבאדי).

 

הארכאולוג ד”ר עומרי עבאדי ניתח גם הוא את ממצאי החפירות באשפה והציע הסבר שונה, שפורסם בקובץ המחקרים חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבותיה (עמ’ 280-259), בשנת 2023. לדעתו, הכמות האדירה של העצמות ושל כלי הבישול שנמצאה בשטח D3, במדרון המזרחי-דרומי של עיר דוד, אינה אופיינית למזבלה ‘ביתית’ רגילה בעת העתיקה, אלא מעידה על סעודות המוניות במיוחד וכנראה גם חגיגיות. אלו הן הסעודות של עולי הרגל היהודים בימי הבית השני, שחגגו בירושלים באכילת קודשים קלים. ההלכה קובעת כי קודשים קלים, כגון בשר קרבן תודה, קרבן שלמים וקרבן בכור, מותרים באכילה לכל אדם ובכל רחבי העיר, ולא רק בתחומי המקדש, ואת כלי החרס ששימשו אותם יש לנפץ.

לפי ההלכה, בשר קודשים קלים נאכל על ידי בעלי הקרבן, לאחר שהאֵמוּרים (האברים הפנימיים) הוקטרו על גבי המזבח, בעוד החזה והשוק הופרשו לכוהנים לאכילה. לגבי אכילת בשר הטלה או הגדי של קרבן פסח, שהוא מן הקודשים הקלים הנאכל בסעודות רבות משתתפים ברחבי העיר, נזכר בתורה ציווי המחייב כל יהודי, ובכלל זה את אכילת החזה והשוק (שמות יב, ג-ח). לעומת זאת, קודשי קודשים, כגון בשר קרבנות חטאת ואשם, מותרים באכילה לכוהנים בלבד, ואך ורק בתחומי המקדש (משנה, כלים א, ח; משנה, זבחים ה, א-ח; תוספתא, זבחים י, ו).

“וכולן [קודשים קלים] נאכלים בכל העיר, שנאמר: וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר (ויקרא י, יד). לא נאמר בהן ‘במקום קדוש’, שהיא העזרה [=המקדש], אלא ‘טהור’, שהוא כל מחנה ישראל שכנגדו לדורות – [כל רחבי העיר המקודשת] ירושלים” (רמב”ם, משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות י, ה).

עבאדי טען שהממצא בשטח ,D3 שנמצא בירכתי עיר דוד ומרוחק יחסית מאזור המקדש, תואם את אופי פסולת הקודשים הקלים. לעומת זאת, הממצא מן המזבלה שנמצאה בשטח L ובסביבותיו, במדרון המזרחי-צפוני של עיר דוד הקרוב יותר לבית המקדש, תואם יותר את אופי פסולת קודשי הקודשים.

שטח D3: החפירה הארכאולוגית בשפוכות המכסות את המדרון הדרומי-מזרחי של עיר דוד (ליד בית מיוחס), 2013 (באדיבות Hélène Machline & Yuval Gadot).

 

הקורא הממוצע עלול לנטוש כאן, בחוסר אמון מוחלט. מילא להבחין בין עצמות סוגי בעלי חיים, אבל להבחין בין סוגי הקרבנות לפי העצמות? זה מחייב הסבר משכנע, ועבאדי מציע הסבר שכזה: הוא בדק ומצא כי 69% מכלל 5,701 עצמות בעלי חיים שנאספו לדגימה באשפה של שטח D3 הם עצמות עזים וכבשים; 13% מהם עצמות בקר; 7% עצמות תרנגולים; ועוד אחוז אחד מבוטל של עצמות בעלי חיים אחרים. מיפוי הממצאים הללו היה עשוי להיות משעמם ומשמים בנסיבות אחרות, אבל כאן הוא מעניין במיוחד.

בין כלל העצמות בשטח D3 לא נמצאו כלל עצמות יונים. היונה היא קרבן העוף האמור בתורה, והיא הוגדרה כקרבן עולה או חטאת שדינו כדין קודשי קודשים – שנאכלים בידי הכוהנים בבית המקדש. הואיל והמזבלה של שטח D3 מזוהה, על פי הצעתו של עבאדי, כמזבלה של קודשים קלים, אין לצפות למצוא בה עצמות יונים. ואכן, בשטח L, המזוהה כמזבלה של קודשי קודשים, נמצאו 4% עצמות יונים, וכן בשטחי חפירה נוספים למרגלות הר הבית.

מדגם מממצא העצמות בשטח D3 (באדיבות Yuval Gadot & Abra Speciarich).

 

ומה באשר לעצמות תרנגולים ועצמות דגים, שנמצאו גם הם באשפה ואינם כשרים כלל לקרבנות? לדעת עבאדי, ייתכן שהוגשו לסעודות כתוספות לצד בשר הקרבנות, או שנאכלו מכספי מעשר שני המותרים לאכילה רק בתחומי עיר המקדש.

ערים הרבה יש בעולם. גם מזבלות הרבה. אבל זבל קדוש יש רק בירושלים.

 

תודה לחברי ד”ר עומרי עבאדי על עזרתו בהכנת המאמר.

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ?
מוזמנים להרשם לניוזלטר וכל העדכונים ישלחו אליכם ישירות למייל
דילוג לתוכן