מתעניינים בסיור? צרו קשר

“בין הרים ובין גבעות טסה הרכבת”: הרכבת הקלה הראשונה בירושלים

השבוע פורסמה בכלי התקשורת תמונתו של רימון יד, שהתגלה בתוך בור בגן סאקר, במהלך עבודות לשדרוג הגן. לאחר ששללו הארכאולוגים את האפשרות שמדובר במזכרת מחגיגות אוהדי בית”ר ירושלים, הם קבעו שזהו רימון יד בריטי ממלחמת העולם הראשונה. במשך מאה שנה נח הרימון על משכבו בשלום, עד שהגיעו אליו חבלני משטרת ישראל ומילאו את צוואתו.

רימון היד כפי שהתגלה באתרו (צילום: אוסקר בחרנו, רשות העתיקות, אתר ynet).

השאלה המתבקשת היא מה לכלי משחית ממלחמת העולם הראשונה בגן סאקר? אנחנו כמובן לא נדע לעולם מי הביא אותו לכאן, מי רצה להיפטר ממנו ולמה, אבל עבורנו זו הזדמנות להיזכר בכלי תחבורה חשוב ששירת את הבריטים במלחמת העולם הראשונה, ועבר בשולֵי העמק שליָמים ישׂתרע בו גן סאקר: רכבת.

הבריטים כבשו את ירושלים מידי העות’מאנים ללא קרב, ב-9.12.1917. הצבא הבריטי נערך להמשך תנועה צפונה, אבל התעכב במשך חודשים ארוכים על ‘קו שתי העוּג’וֹת’ – זהו קו שחצה את ארץ ישראל לרוחב, ונמשך, פחות או יותר, בין ואדי עוג’ה המערבי (נחל ירקון) לבין ואדי עוג’ה המזרחי (נחל ייטב, מצפון ליריחו). במטרה לדאוג לאספקה סדירה לכוחות שנערכו על הקו הזה, סללו הבריטים מסילת ברזל, שנמשכה בקו מפותל לאורך כ-30 ק”מ, מעמק רפאים (סמוך לתחנת הרכבת מיפו) ועד אל-בירה הסמוכה לרמאללה. התכנון הופקד בידי מהנדסי ה-P.M.R.  (Palestine Military Railways – הרכבת הצבאית לארץ ישראל), ועל ביצוע הבָּזָק – ארבעה חודשים בלבד – הופקדו כנראה פועלים מצריים.

 

מפה של הצבא הבריטי, 1918. מסילת הברזל הצבאית מסומנת בקו השחור המפותל בשמאל המפה. Deir es Salib הוא מנזר המצלבה, והפיתול ליד הסִפְרָה 5 במפה סמוך לבניין הכנסת של ימינו (אוסף המפות על שם ערן לאור, הספרייה הלאומית בירושלים).

מסילת הברזל טיפסה מעמק רפאים אל גבעת קטמון, ומשם ירדה (בתוואי רחוב הרב ברלין בימינו) אל גדתו המזרחית של עמק המצלבה. משם המשיכה אל עבר אזור הכניסה לעיר בימינו, סנהדרייה, הגבעה הצרפתית, ומשם צפונה בתוואי שמזכיר בחלקו את תוואי הרכבת הקלה בימינו. המסלול התאפיין בפיתולים רבים, כדי לשמור על קו גובה אחיד ושיפועים מתונים.

 

שרידים קלושים של תוואי מסילת הברזל למרגלות שכונת נחלת צדוק, שנות ה-70 של המאה ה-20 (מקור לא ידוע, באדיבות תמר הירדני).

הרכבת הצבאית הבריטית חולפת מעל מערת קבורה הסמוכה לקברי הסנהדרין, בימינו שכונת סנהדרייה, 1919 (מקור: צלמי המושבה האמריקאית, אוסף ספריית הקונגרס האמריקאי).

במקביל למסילת הרכבת לאל-בירה סללו הבריטים קווים נוספים של ‘רכבות קלות’ ברחבי הארץ, שמטרתן לנייד אספקה צבאית לחיילים. אפילו בתוך ירושלים נסלל קו נוסף כזה, שיצא גם הוא מאזור תחנת הרכבת הראשית בעמק רפאים ופנה דרומה, אל עבר מחנה אלנבי ושדה התעופה שלידו (בין הרחובות חברון, ביתר וינובסקי בימינו). ידידתי תמר הירדני, מורת הדרך וחוקרת ירושלים המוכשרת, הפתיעה אותי במפה משנת 1925, עליה היא סימנה בקווים צהובים את שתי מסילות הברזל ה’אחיות’ – השמאלית הובילה כאמור לעמק המצלבה וצפונה, והימנית – דרומה, במקביל לרחוב חברון לכיוון שכונת בקעה, אל תחנתה הסופית ברחוב יהודה של ימינו.

 

תמר גם סיפרה לי את הרקע לגילוי המפה הזו:

אני התוודעתי לזה כסיפור מתח בהשתלמות של משה שפירא בשכונת בקעה. הגענו לרחוב מרדכי היהודי והוא סיפר שבמהלך הפיתוח השכונתי הם הרימו את האספלט ברחוב ועמדו ממצמצים בהלם מול מסילת רכבת צרה, שעל קיומה הם לא ידעו. בעקבות הגילוי המרעיש הם התחילו לפשפש בארכיונים ובמפות וגילו שאכן היה פס רכבת שיצא דרומה…

מאה שנה יחלפו עד שהירושלמים ייראו שוב קטר וקרונות ברחובות העיר. נכון, אין מה להשוות, אבל המחשבה על ארבעה חודשים שמספיקים לסלילת קו רכבת עירונית מעלה געגוע לבירוקרטיה ולטכנולוגיה של ראשית המאה ה-20.

 

 

פינת הריקושט:

הטור של השבוע שעבר הסתיים בסימני שאלה, בהקשר לסיפור העלאת ראשו של גלית הפלישתי לירושלים:

איזה תפקיד ממלאת ירושלים בשלב זה של הסיפור, כשדוד עודנו רועה אלמוני מבית לחם, וירושלים עודנה עיר יבוסית? האם רומז לנו הכתוב על תכנית מסתורית שהייתה בראשו של דוד כבר בשלב מוקדם זה, לרשת את מקומו של שאול ולהפוך את ירושלים לבירת הממלכה המאוחדת שבראשותו?

אשתף אתכם באחדות מן התגובות שקיבלתי:

יהושע לביא: כששמשון נוטל את שערי עזה, לאן הוא מעביר אותם? להר אשר על פני חברון. כשדוד עורף את ראש גלית, לאן הוא מוליך אותו? לירושלים. בשני המקרים יש התרסה בין שבטית. שמשון משבט דן הירוד מטיח כלפי שבט יהודה המוביל. הנה אני נלחם ואתם לא! כך עושה דוד היהודאי לשבט בנימין. ירושלים נחלקת אז לשני שבטים, מצפון בנימין, השבט של המלך (שאול), מדרום יהודה, השבט של דוד הקטן. ומי ניצח את גלית?! אין למעשה זה קשר להיותה עיר בירה או עיר מקדש, אלא להיותה עיר גבול בין שבטים.

הרב ד”ר שוקי רייס: כאן נראה לי שאנשי הריאליה צריכים לפנות את המקום לאנשי הקריאה הספרותית. הבאת הראש של גלית לירושלים, הייתה בהיבט הריאלי, כמה שנים מאוחר יותר לאחר שדוד הומלך על כל ישראל וכבש את ירושלים וקבע בה את עיר מלכותו. מדוע הסיפור משובץ כאן, כשאף אחד עדיין לא מכיר את דוד? ובכן, סיפור דוד וגלית הוא סיפור מכונן, בסיפורי המלוכה במקרא. כאן כבר הוכח שדוד הוא הראוי למלוכה, ולא שאול שפחד מפני ההתמודדות עם גלית. גם שאול מבין זאת לכאורה, כשהוא מציע לדוד את מדיו ואת חרבו ואת ביתו לאשה. אבל דוד לא חפץ באלה, הוא מבין שמלכות בישראל אינה תלויה בעוצמה צבאית אלא באמונה בה’: “אתה בא אלי בחרב ובחנית ואני בא אליך בשם ה'”. שני הגבוהים – גלית ושאול – הפסידו במלחמה הזאת. הבאת הראש לירושלים, כאמור כמה שנים מאוחר יותר, חותמת את הסיפור.

ד”ר מיכאל ארליך: אי אפשר כמובן להתעלם מהקרבה בין מגדל דוד למגדל גלית.

לוי יצחק חריטן הפנה אותי למאמר מחכים:

 http://www.yoaview.com/Yoaview/SITE/?action=showobject&sn=2_717

 

לכולם תודה!

 

 

 

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן