מתעניינים בסיור? צרו קשר

“בטל התמיד” – מה באמת קרה בשבעה עשר בתמוז?

המשנה מנתה את חמשת האירועים שאירעו בי”ז בתמוז, ושנצרבו לדיראון עולם:

בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל (משנה, תענית ד, ו).

ברשימה זו נתמקד בביטול התמיד. קרבן התמיד הוקרב בבית המקדש פעמיים בכל יום, בשחר ובין הערביים, והוא ציין את פתיחת עבודות המקדש ואת חתימתן (במדבר כח, ג-ו).

כדי להבין את הרקע לביטול התמיד עלינו לשוב אל המאה ה-1 לפסה”נ, אל ימי השקיעה של ממלכת החשמונאים. בשנת 67 לפסה”נ נפטרה שלומציון המלכה, והניחה אחריה שני בנים – יוחנן הורקנוס ה-2, ששימש בכהונה הגדולה, ויהודה אריסטובלוס ה-2. כל אחד מהם תבע לעצמו את כתר המלוכה, ובין השנים התפתחה מלחמה של ממש שהגיעה עד לירושלים.

קלעי עופרת מהתקופה החשמונאית, אולי עדות למלחמות האחים שהתחוללו בסביבות המקדש. נמצאו בסינון עפר הר הבית (צילום: באדיבות פרויקט סינון העפר מהר הבית. בקרו באתר: https://tmsifting.org  , וגם באתר עצמו, הפועל כיום במצפה המשואות בהר הצופים).

יהודה אריסטובלוס התבצר בבית המקדש בחסות כוהנים מנאמניו, ואילו יוחנן הורקנוס צר עליו מבחוץ, בסיוע חילות עזר נבטיים. התלמוד מספר שאפילו בנקודת השפל ההזויה הזו, כשצבאו של הכהן הגדול מטיל מצור על בית המקדש, נמצאה הדרך היצירתית לשמירה על המשך הקרבת התמיד, עד שנמצא ה’גאון’ שיצליח לקלקל גם את זה:

תנו רבנן: כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ, ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין, והיו מעלין להם תמידים [רש”י: אותם שבפנים מורידין מעל החומה דינרין מתרומת הלשכה בקופה לאותן שבחוץ, לקנות תמידין]. היה שם זקן אחד, שהיה מכיר בחכמת יוונית. אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה [בבית המקדש] אין נמסרים בידכם. למחר שילשלו דינרין בקופה והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה, נעץ ציפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים, וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית. ועל אותה שעה שנינו: מעשה שבא עומר מגנות הצריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר (בבלי, בבא קמא פב ע”ב).

בעצתו של אותו ‘זקן’ יש נקודת עומק. קרבן התמיד הוא קרבן ציבור. בעליו של קרבן הציבור הוא כלל ישראל, ממש כאילו מדובר בישות משפטית אינדיבידואלית ובלתי מתחלקת (ראו: הרב י”ד סולובייצ’יק, על התשובה, עמ’ 76-74). העצה הייתה לחבל בישות המאחדת הזו, ובכך לסדוק את האחדות הלאומית. פריצת הסכר הזה תביא את המערכה להכרעה, אבל בה בשעה תכשיר גם את הדרך אל אסון החורבן.

באותה שנה, אם כן, נאלצו להביא את העומר מגנות הצריפין (מזוהה עם צריפין של ימינו) ומבקעת עין סוכר (מזוהה עם סהל עסכר, ליד שכם), ולא כפי שמצֻווה, להביא ממקום קרוב לירושלים. תבואה לא נמצאה קרוב לירושלים, משום שאנשי המצור החריבו את כל השדות בסביבותיה. רמז לחורבן היבול נמצא גם בגרסה של יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון של סוף ימי הבית השני, לסיפור זה:

[…] גם העם התחבר אל הורקנוס והשתתף אתו במצור, ואריסטובלוס נשאר לבדו וברח לירושלים. ומלך הערבים [הנבטים] הוליך את כל צבאו, ותקף את בית המקדש וצר על אריסטובלוס […] וצדיק אחד חביב אלוהים, חוניו שמו, שהתפלל פעם לאלוהים בשעת עצירת גשמים שיסיר את הבצורת, ואלוהים שמע לקולו והמטיר, (חוניו זה) התחבא בראותו שהמהומה עומדת בתוקפה. והוא הובא למחנה היהודים, והם דרשו ממנו שכשם שהתפלל והפסיק את הבצורת כך יערוך תפילות נגד אריסטובלוס ובני סיעתו המורדים. וכשהתנגד וסירב, הכריחו ההמון (לכך). אז עמד בתוכם ואמר: אלוהינו מלך העולם, מאחר שאלה העומדים אתי הם עמך והנצורים כוהניך, בבקשה ממך, שלא תשמע את אלו נגד אלו, ולא תקיים מה שמבקשים אלו נגד אלו. (וכשעמד) והתפלל תפילה זו, הקיפו אותו הרשעים שביהודים והרגוהו בסקילה (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יד, 24-20).

סגולת תפילתו של חוני (חוניו) המעגֵל מוכרת גם מספרות חז”ל (משנה, תענית ג, ח), אך סופו הנורא נודע לנו רק מפיו של יוסף בן מתתיהו.

באותה תקופה הלכה והתעצמה רומא. המצביא הרומי פומפיוס מגְנוּם (=הגדול) דחק את ההלניסטים והתפשט, ושני האחים החשמונאים ראו לנכון לבקש את התערבותו. פומפיוס העדיף את יוחנן הורקנוס, שנראה לו צייתן יותר, אך יהודה אריסטובלוס כמובן לא הסכים לכך וניסה לחתור תחתיו. פומפיוס הבין שעליו לבוא בעצמו לירושלים, כדי לנהל את המערכה, ובשנת 63 לפסה”נ כבש את ירושלים בתום מצור. כך סיפר ההיסטוריון הרומי קורנליוס טאקיטוס:

גניאוס פומפיוס היה ראשון הרומאים שהכניע את היהודים ועל פי משפט המנצח נכנס אל בית המקדש. ומני אז נודע ברבים כי אין שם כל צלמי אלים, וכי המקדש ריק ואינו צופן סוד. חומות ירושלים נהרסו, ההיכל נשאר עומד על תלו (קורנליוס טאקיטוס, דברי הימים, ירושלים תשכ”ה [מהדורת ש’ דבורצקי], ספר חמישי פרק ט, עמ’ 204).

שבר כלי אבן מתקופת החשמונאים, עם השם הרקנוס. נמצא בחפירות חניון גבעתי, 2016

(צילום: קלרה עמית, רשות העתיקות).

ירושלים נפגעה קשות, אך לא חרבה. פומפיוס הגלה את יהודה אריסטובלוס לרומא, ואת אחיו יוחנן הורקנוס הותיר על כס הכהן הגדול. כך בא הקץ על העצמאות היהודית בארץ ישראל, שלא תשוב עוד עד ה’ באייר תש”ח.

בתלמוד הירושלמי סוּפר כך:

דמר ר’ סימון בשם רבי יהושע בן לוי: בימי מלכות יוָן היו משלשלין להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להן שני גדיים. באותה שעה האיר הקב”ה עיניהם ומצאו שני טליים מבוקרים [=טלאים בדוקים ממומים, כשרים לקרבן התמיד] בלשכת הטלאים. על אותה שעה העיד ר’ יודה בר בבא על תמיד של שחר, שקרב בארבע שעות. אמר ר’ לוי: אף בימי מלכות רשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להם שני כבשים, ובסוף שלשלו להן ב’ קופות של זהב והעלו להם שני חזירים. לא הספיקו להגיע לחצי חומה עד שנעץ החזיר בחומה, ונזדעזעה החומה וקפץ מ’ פרסה מארץ ישראל. באותה שעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית (ירושלמי, ברכות ד, א).

מתוארים כאן שני אירועים, האחד קרה בימי “מלכות יוון”. נמצאו בו טלאים, ובעקבותיו נקבעה הלכה לדורות שאין לעכב תמיד של שחר עד ארבע שעות זמניות לאחר תחילת היום. האירוע השני קרה בימי “מלכות רשעה הזאת”, בלי לומר במפורש שמדובר בחשמונאים. על אף ההבדלים הרבים, נקל להבחין שהסיפור מקביל לזה המסופר בתלמוד הבבלי, וזהו המאורע שבו בטל קרבן התמיד. זהו אפוא ביטול התמיד שקבע את צום י”ז בתמוז.

הסיפור נחתם גם בקביעה כי כך “חרב הבית”. האמנם? האם זה ייתכן? הרי האירוע לא הסתיים בחורבן הבית השני? אלא נראה שחז”ל התכוונו לרמוז לסיבה שתגרום לחורבן העתידי: שנאת האחים, שמכאן והלאה רק תלך ותחריף ותעמיק, עד החורבן שבוא יבוא בעוד כ-130 שנה.

אסון זה גרמו לה לירושלים הורקנוס ואריסטובלוס בריבם זה עם זה, שכן קיפחנו את חירותינו ונעשינו לנתינים רומיים, והוכרחנו להחזיר לסורים [=ליוונים] את הארץ שרכשנו בנשקנו (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יד, 78-77).

ואנחנו, האם למדנו את הלקח?

 

 

 

פינת הריקושט:

תגובתו של הארכאולוג צחי דבירה, מנהל פרויקט סינון העפר מהר הבית, לרשימה שעסקה בעמק רפאים:

מעניין הקשר בין הרפאים לבין אנשים ששמם היה רפא או רפה לבין הפועל ר.פ.א. במלחמות דוד עם הפלשתים ולאחר שקבר את שאול ויהונתן יש פסוקים לא ברורים שמזכירים את ילידי הרפה שישבו בנוב או גוב (שמ”ב סוף פרק כא). שם מוזכר על גיבור פלישתי שרצה להכות את דוד (שמו מושמט. אולי עוד גרסה לסיפור גלית). אחר כך נזכרת מלחמה בגוב עם גיבור אחר בשם סבכי החשתי אשר היה מילידי הרפה. ואז נזכרת שוב מלחמה בגוב של אחלנן בן יערי נגד גלית הגתי. לאחר מכן מוזכרת מלחמה נוספת בגת עם איש בעל 24 אצבעות אשר גם הוא מילידי הרפה. הסיכום שם הוא “את ארבעת אלה ילדו להרפה בגת ויפלו ביד דוד וביד עבדיו”. לכל זה מתווספים ממצאים מעניינים מגת (תל צפית) ואתרים נוספים. בחפירות בתל צפית נתגלתה בעונות הראשונות חריטה על קנקן שנמצא בשכבת חורבן מהמאה התשיעית לפנה”ס  ועליו הכיתוב בכתב פרוטו-עברי/כנעני: “רפא”. מאה שנה קודם לכן, בחפירתם של בליס ומקליסטר בתל צפית נתגלתה טביעת חותם על ידית קנקן שנקראה על ידי החופרים “רפאי / יהוכל” (בתצלום של הטביעה הי’ לאחר הא’ אינה נראית). כמו כן, חותם שנמצא באזור יהודה נושא את השם “רפא.בנ.בנענת”. שמגר בן ענת גם הוא נלחם בפלישתים.

עד כה נתגלו שבעה מופעים של השם רפא בכתובות עבריות שנתגלו בחפירות מסודרות (בניהם השניים שהזכרתי מתל צפית). הנושא שווה מחקר מעמיק יותר.

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן