מתעניינים בסיור? צרו קשר

ארץ ציון וירושלים

אחת השיטות הנפוצות לזיהוי אתרים קדומים היא שימור השם, בפרט בארץ ישראל. מעת לעת – תחת מכבש גלגלי ההיסטוריה – תפסו אוכלוסיות חדשות את מקומן של אוכלוסיות ותיקות. הנחת היסוד של החוקרים היא שהכובשים שינו את זהותו התרבותית והאתנית של היישוב שבו התיישבו, אבל לעתים קרובות לא שינו את שמו הישן. כלל זה מוכח מדוגמאות לאין מספר למן העת העתיקה ועד לימינו, אלא שיש לו חריגים רבים. לעתים נעלם שמו המקורי של היישוב הקדום, ולעתים הופקע שמו המקורי והושב לו כעבור זמן.

ירושלים היא דוגמה ליישוב ששמו השתמר למרות התהפוכות שעברו עליו. בשמה המפורש היא נזכרה במקורות ההיסטוריים לראשונה בכתבים מצריים מן המאות ה-18-19 לפסה”נ (‘כתבי המארות’), וכיום – כעבור כ-4,000 שנה – זהו עדיין שְׁמה. למרות ניסיונות של כובשים להסב את שמה של ירושלים – למשל לאנטיוכיה בתקופה ההלניסטית, לאיליה קפיטולינה בתקופה הרומית המאוחרת או לאלקֻדְס בתקופה המוסלמית המוקדמת – היא הצליחה ‘לשרוד’. יחד עם זאת, משום חיבתה וקדושתה של ירושלים נוספו לה כינויים רבים, עד שבמסורת חז”ל נאמר כי “שבעים שמות לירושלים” (מדרש רבה, במדבר יד, יב). חז”ל לא מנו את רשימת 70 השמות, אבל באתר עיריית ירושלים טרחו לקבץ את שמות העיר וכינוייה, ומנו לא פחות מ-105 כאלה.

‘ציון’ הוא אחד מכינוייה של עיר הקודש, והוא צלח איתה כברת דרך של אלפי שנים, לצד ‘ירושלים’. במבט ראשון אין הבדל אמיתי בין ‘ציון’ ל’ירושלים’, והן משמשות לאותה משמעות:

“כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה’ מִירוּשָׁלִָם” (ישעיה ב, ג).

בכל זאת, ננסה להעמיק מעט ולעקוב בקצרה אחר תולדותיו של השם הזה, ממקורו הקדום ועד המקום והמשמעות שתפס בימינו.

קדמותו של ‘ציון’ היא כקדמותה של בירת הממלכה, והוא נזכר לראשונה במקורותינו עם כיבושה של העיר היבוסית בידי דוד:

“וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד… וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד” (שמואל ב ה, ז-ט).

על פי הפשט, ציון הוא שמה של המצודה היבוסית שבה התיישב דוד, וקרא אותה בשמו. דהיינו, ‘ציון’ היא מילה יבוסית במקורה. מהכתוב משתמע לכאורה שרק מצודת המלך נקראה ‘עיר דוד’, אבל כבר בימי שלמה בן דוד הובהר כי ‘ציון’ הוא שמה הנרדף של העיר בכללה:

“אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם, לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן” (מלכים א ח, א).

ציון, על הטיותיה השונות (כגון בת-ציון, הר-ציון), נזכרת בתנ”ך לא פחות מ-154 פעמים, בדרך כלל כשם נרדף לירושלים בכלל או להר הבית בפרט, לדוגמה:

עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא. הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם, התפתחו (הִתְפַּתְּחִי) מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן… מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה, אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ. קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ, כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה’ צִיּוֹן. פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם, כִּי נִחַם ה’ עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם” (ישעיה נב, א-ט).

מורי, חוקר ארץ ישראל והלשון העברית, פרופ’ יואל אליצור הבחין בכך שהשם ‘ציון’ במקרא נפוץ יותר בספרי שירה ונבואה, כמו תהילים, איכה, ישעיהו וירמיהו, ופחות בספרים המתייחסים באופן היסטורי-פרוזאי לעיר, ולכן נראה כי בתקופת המלוכה הוא היה ספרותי יותר ושימושי פחות מ’ירושלים’ (י’ אליצור, מקום בפרשה, 2014, עמ’ 268). כך למשל אפשר לפרש את שבועת הגולים על נהרות בבל: הם ערגו לימי הזוהר הנשכחים בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן (תהילים קלז, א), אבל כשהרימו את ימינם להישבע אמונים לעיר הקודש הם התכוונו ל’ירושלים’ הממשית: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם, תִּשְׁכַּח יְמִינִי (שם, ה).

גם במסורת חז”ל, ציון ‘ייצגה’ לעתים את העיר הנכספת, לעומת ‘ירושלים’ שייצגה את העיר הממשית. לדוגמה, במדרש הבא המתאר את ירמיהו הנביא שבדרכו לעיר ‘ירושלים’ פוגש באלמנה ובאם השכולה ‘ציון’:

“אמר ירמיה: כשהייתי עולה לירושלים נטלתי עינַי, וראיתי אשה אחת יושבת בראש ההר, לבושה שחורים וראשה סתור, וצועקת ומבקשת מי ינחמנה. ואני צועק ומבקש מי ינחמני. קרבתי אצלה ודברתי עמה […] ואמרה לי: אין אתה מכירני? אני היא שהיו לה שבעה בנים, יצא אביהם למדינת הים [=חוץ לארץ], עד שאני עולה ובוכה עליו הרי [שליח] שני בא ואמר לי: נפל הבית על שבעה בניך והרגם. איני יודעת על מי אבכה ועל מי אסתור שערי? אמרתי לה: אי את טובה מן אימא ציון, שהיא עשויה מֵרְעית לחיָת השדה. ענתה ואמרה לי: אני אמך ציון” (ילקוט שמעוני, ירמיהו רצג).

מטבע ממרד בר כוכבא עם כיתוב: “שנת שלוש לחרות ציון” (פורטל המוזאונים).

 

הטענה שבמקורות הקדומים ציון יותר ‘ספרותית’ וירושלים יותר ”ממשית’ אינה שוללת את העובדה שבהזדמנויות רבות הן משמשות ככינויים נרדפים לעיר הקודש. אבל עם החלת הנצרות על ארץ ישראל במאה ה-4 (בראשית התקופה הביזנטית), התחולל שינוי דרמטי במשמעות השם ‘הר ציון’, כאשר הנוצרים ייחדו אותו להר שבדרום ירושלים העתיקה (זה שנקרא במקרא כֶּתֶף הַיְבוּסִי – יהושע טו, ח). המקור ההיסטורי שבישר את המהפך הזה היה נוסע נוצרי אלמוני מבּוֹרְדוֹ שבצרפת, שביקר בעיר הקודש בשנת 333, והבחין לראשונה את ציון מירושלים:

“בצאתך מירושלים כדי לעלות לציון, משמאל, בירידה לעמק, ליד החומה יש בריכה ושמה שילוח […] משם עולים לציון […] ובפנים, בתוך חומות ציון, נראה מקומו של ארמון דויד. ומשבעת בתי הכנסת אשר היו שם נותר רק אחד […] כאשר תלך משם מחוץ לחומת ציון, בלכתך אל שער שכם […]” (א’ לימור, מסעות ארץ הקודש: עולי רגל נוצרים בשלהי העת העתיקה, ירושלים תשנ”ח, עמ’ 32).

המסורת הנוצרית הביזנטית זיהתה ברחבי הר ציון את מקום התרחשותם של אירועים תאולוגיים רבים ומשמעותיים, ובתוך כך נוסדה במקום כנסייה אדירת ממדים, שנחנכה בשנת 390 ונקראה הָגִיָה סיוֹן – ציון הקדושה. הכנסייה הביזנטית חרבה כבר בראשית המאה ה-7, אבל מאז ועד ימינו דבק השם ‘הר ציון’ ברכס שבדרום העיר העתיקה. השם דבק בפי הנוצרים כמובן, אבל זכה ל’הסכמה’ גם בפי המוסלמים (‘צהְיוּן’) וגם בפי היהודים. לנדידת השם היו משמעויות רבות. אחת מהן, למשל, היא כינויו של השער הפונה מהעיר העתיקה דרומה בשם ‘שער ציון’.

בשנים 1321-1314 סייר בארץ ר’ אשתורי הפרחי. ספרו ‘כפתור ופרח’ עוסק בהלכות התלויות הארץ, והוא נחשב לראשון ספרי המחקר הגאוגרפי של ארץ ישראל. ר’ אשתורי דן בספרו בעניינו של המקדיש פירות מעשר שני ונטע רבעי בירושלים, שלפי ההלכה צריך להוציא את הפירות מירושלים ולאבדם מחוצה לה. הדין מתייחס גם לתקופה שלאחר חורבן המקדש, ולכן יש להבהיר להיכן מותר להוציא את הפירות בפועל. ר’ אשתורי הפרחי דן בכך, וביצע הבחנה חד-משמעית בין ציון לירושלים:

“האמנם מסתברא, שיש ליהודי ירושלם, כפי מה שאנו רואים בזה העת, הקל מטורח הוצאת הפירות למקום רחוק. ואיך? שהרי ירושלים לחוד וציון לחוד […] ולפניו, לצפונו מערבו רחוב, ואין ספק שהוא מציון, וזה קרוב מאוד אל בית הכנסת שהוא היום שם ואל השכונה. ואם כן, נקל הוא להם להוליך שם פירותיהם וכבר יצאו מירושלם ויתקנום שם […] ואולי בית הכנסת והשכונה הכל בציון, אבל מה נעשה היום, שהרי דרכי ציון אבלות ומסילות ירושלם שוממות ולא ניכר גדריהם בברור” (ר’ אשתורי הפרחי, כפתור ופרח [מהדורת א”מ לונץ], ב, ירושלים תקנ”ט, עמ’ תקנט-תקס).

במושגים של ימינו, חומת העיר העתיקה מפרידה בין הרובע היהודי לבין הר ציון, ונדמה שהיא מסייעת לנו להגדיר את ‘הר ציון’, כאזור המשתרע מדרום לחומה (וקבר דוד במרכזו) ומחוצה לה, אבל הגדרה זו שגויה. החומה המוכרת לנו כיום נבנתה רק במאה ה-16, בראשית התקופה העות’מאנית, שנים רבות לאחר זמנו של ר’ אשתורי הפרחי. ליתר דיוק, בזמנו של ר’ אשתורי הפרחי כלל לא הייתה חומה. ואכן, במשך התקופה העות’מאנית נזכר הכינוי ‘הר ציון’ ביחס לאזורים שמשני צדי החומה, החיצוני והפנימי. כלומר, הרובע היהודי שסמוך לחומה הדרומית נקרא לעתים גם ‘הר ציון’.

מעל פתח הסמטה המובילה אל כיכר בתי מחסה ברובע היהודי ניצב משקוף אבן, ובו נחרת: ‘בתי מחסה לעניים בהר ציון תו”ב [תיבנה ותכונן במהרה]’. הכתובת, מן המאה ה-19, מלמדת על השימוש הרווח בשם ‘הר ציון’ ביחס לאזור זה שבדרום העיר העתיקה.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                              

והנה, למרות שהמושג ‘ציון’ צומצם ממשמעותו המקורית לשטח מובחן בירושלים, המסורת המשיכה לשמור עליו כביטוי מקביל לירושלים, ואולי אף כביטוי של געגוע לעיר ותקווה לעתיד המיוחל. בימי הביניים היו קבוצות של יהודים שחיו בסיגוף ובאבלות יומיומית על החורבן, הן כונו ‘אבלֵי ציון’. וכשר’ יהודה הלוי, מגדולי משוררי ספרד בימי הביניים, חיפש דרך לבטא את כמיהתו לירושלים הוא שר: “ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך”.

וכשהאיר שחר התחייה, ויהודים החלו לגאול את ארץ ישראל, הם נקראו ‘ציונים’. ‘ציון’ הפכה סמל לא רק לעיר הקודש, ובוודאי שלא רק לאזור שסביב קבר דוד, אלא לארץ ישראל כולה. אלו ששאפו לעלות לארץ, להתיישב בה ולעבוד את אדמתה, נקראו בתחילה ‘חובבי ציון’. למושבה הראשונה שהקימו ב-1882 הם קראו ‘ראשון לציון’, וכעבור שנה ייסדו לא הרחק ממנה את ‘נס ציונה’. וכשבראשון לציון נשמע לראשונה ההמנון הלאומי ‘התקווה’, הם שרו: “ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופייה”, ולארץ ישראל כולה הם קראו “ארץ ציון וירושלים”.

כך, למעשה, הלך המושג ציון, שמקורו במצודה ובשפה היבוסית, והתפתח במשך אלפי שנים בשני צירים: הציר האחד הוא הגאוגרפי, ראשיתו בזיהוי ציון עם ירושלים בכללה או עם הר הבית והמשכו ב’גלות’ אל הרכס שבדרום העיר העתיקה. זיהוי זה נוצרי במהותו, אבל אוּמץ בפי כול ושגור בפי כול עד ימינו. הציר השני הוא הספרותי-רעיוני. ראשיתו כבר במקרא עצמו והמשכו לאורך תולדות העם היהודי וכמיהתו לגאולה ועד דברי ימי הציונות.

 

2.2022

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן