גיליון 319, ערב ראש השנה תשפ”ז
ירושלים נזכרה בספר בראשית (ובתורה כולה) בשתי הזדמנויות שונות, אך אף לא פעם בשמה המפורש. בפעם הראשונה היא נקראה “שָׁלֵם” (בראשית יד, יח). הפרשנות הרווחת היא ש’שלם’ הוא גלגול קדום של השם ‘ירושלם’. בפעם השנייה היא נזכרה כ”ארץ המוריה”, בשעה שאברהם אבינו נדרש לעמוד במבחן האמונה הנשגב ביותר:
“וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק” (שם כב, א-ה).
הנערים והחמור בסיפור העקדה. פסיפס בית הכנסת העתיק בציפורי, המאה ה-6.
“לך לך” היא קריאה לניסיון גדול. אברהם כבר שמע אותה פעם, כשהצטווה לעזוב את ארצו ומולדתו (שם יב, א). לֶךְ, עזוב הכול. לֶךְ, עזוב את מקומך, עזוב את רגשותיך ואמונותיך, עזוב את המשפחה והחברה שאהבתָּ. לֶךְ, עזוב אל הלא נודע, “אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ”, אל “אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ”. על פי המדרש, כאשר אברהם הביט אל הר המוריה מרחוק, “מה ראה? ראה ענן קשור בהר” (מדרש רבה, בראשית נו, א). ענן הוא מסך ערפל, ומרמז לאברהם ולנו שלא תמיד נבין ציוויים אלוקיים, ואולי גם לא תמיד נבין מה יש בו בהר הזה שדווקא הוא הנבחר, אבל זהו – לנצח – “אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ”, וזהו זה.
עקדת יצחק, רצפת הפסיפס בבית הכנסת בבית אלפא, המאה ה-6
בפסגת ההר הזה נדרש אברהם לעמוד במבחן האמונה הגבוה ביותר. אמונה באל הרחום והחנון שנשבע לו “כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ” (בראשית טו, ה), והנה כעת מצווה אותו להעלות לעולה את בנו יחידו אשר אהב. לא רק את יצחק הצטווה אברהם לעקוד, אלא גם את סיפור מאה שנות חיים של הליכה עיוורת אחר דבר ה’, את כל התקוות ואת כל ההבטחות. אין ספק שיצחק הציץ בפניו של אביו, וראה בהם את ייסורי האמונה. רק כך אפשר להבין את השתיקה האיומה שהשתררה אחרי שאברהם ענה לו: “אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי” (שם כב, ח) – שתיקה שאין זועקת ממנה. אבל אברהם צועד בבטחה, ואפילו מזדרז, לעקוד את בנו, ועומד במבחן.
“וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה’ יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה” (שם, יד).
כעת, לאחר שהמבחן הצליח והאש גמרה ללחך את בשר האיל, מתבונן אברהם בעצמו, ומגלה שאותו “הִנֵּנִי” שהכריז לפני הציווי, הוא אותו “הִנֵּנִי” שהוכיח בשעה הקשה ביותר, כשהמאכלת מונפת על צוואר יצחק. הוא לא מעל בברית עם ה’! ומצד שני, גם ה’ לא מעל בברית שכרת עמו. אותו “אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה” שלפני העקדה, הוא אותו “ה’ יִרְאֶה” שלאחריה. אלוקים אמת והבטחותיו אמת.
ולכן, “המקום ההוא” הוא גם “ה’ יֵרָאֶה”. זהו ההר שבעתיד ה’ ייראה בו, לצאצאיו של אברהם, ועל המזבח הזה תתגלם הברית הנצחית ביניהם. אמנם אברהם, כמו גם יצחק ויעקב, בנו מזבחות במקומות אחרים, אבל המזבח בהר המוריה הוא המזבח היחידי שעליו הועלה קרבן.
“וַיֹּאמֶר דָּוִיד, זֶה הוּא בֵּית ה’ הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל (דברי הימים א כב, א)… אמר רבי אלעזר: ראו מזבח בנוי, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ורבי יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו, שמונח באותו מקום” (בבלי, זבחים סב ע”א).
“אפרו של יצחק”, ש’נמצא’ מונח באותו מקום ממתין לימי ההכנות לבניית בית המקדש, כ-800 שנה לאחר מכן, הוא דגם לדורות, והר המוריה הוא מקור ההשראה לאמונה לדורות.
“וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו, שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר” (בראשית כב, ה).
מסורת חז”ל היא, שעקדת יצחק התרחשה בראש השנה:
“אמר לו [אברהם אבינו]: ריבונו של עולם, גלוי היה לפניך שהיה לי מה להשיבך כשאמרת לי לקרב את יצחק. אילו השבתי אותך – לא היה לך מה להשיבני. שהייתי אומר לך: אתמול אמרת לי כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, ועכשיו אתה אומר לי לשחטו? ולא השבתי אותך, אלא עשיתי עצמי כאִלֵם וכחרש וכו’. כשיהיו בניו של יצחק נידונים לפניך ביום זה, ואפילו יש להם כמה קטיגורים מקטרגים אותם, כשם שדממתי ולא השיבותיך, כך אתה לא תשיב להם. ה’ יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם וגו’ – מהו היום? כהיום, מפני שראש השנה היה” (פסיקתא רבתי, פסקה מ – בחודש השביעי).
תפילת מוסף של ראש השנה מורכבת בעיקרה משלושה יסודות – מלכויות, זיכרונות ושופרות. אחרי שבברכת מלכויות הכרנו במלכותו של הקב”ה, אנחנו מבקשים שבמשפט שעומד להתרחש לא נעמוד לפניו כיחידים מנותקים, אלא כחלק מסיפור ארוך של קשר וברית, שראשיתו במבחן האמונה הנורא של עקדת יצחק. אנו מבקשים שהקב”ה יזכור לנו זכות אבות, אבל לא פחות מכך אנו מזכירים לעצמנו שבזיכרון נמצא סוד התשובה והגאולה.
כעת, לאחר שגילינו את מהות הזיכרון ועוצמתו, מגיע יסוד ה’שופרות’. אחד הטעמים לתקיעה בשופר הוא זיכרון זכות העקידה:
“אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני” (בבלי, ראש השנה טז ע”א).
הרעיון של אקטואליות העקדה בכל דור ודור, “כאילו עקדתם עצמכם לפני”, הוא עצמו ומהותו של רעיון “אפרו של יצחק”, שעדיין צבור ועומד על המזבח. הזמנים השתנו, אתגרי הקיום היהודי פשטו צורה ולבשו צורה, אבל מבחן האמונה וגילוי הקשר החי בין עם ישראל לאלוקיו נותר כשהיה מאז ומעולם. אולי הוא אף מתעצם מדור לדור. זהו “וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק” (בראשית כב, ד) – לא רק ראיית העין, אלא גם זיכרון של הצבת חזון נצחי.
