מתעניינים בסיור? צרו קשר

אל תניחו להולכים

בשבוע שעבר, ביום 30.6.2021, נחנכה בטקס מרשים טיילת ‘דֶרֶךְ הַהוֹלְכִים’, בשכונת פסגת זאב.

(הצילום באדיבות ד”ר יוסי שפנייר)

 

בין המשתתפים הרבים, שלא נכנעו לשמש הלוהטת, נכחו פעילי ציבור, בני משפחות וחברים של ‘ההולכים’, וגם ארבעה מן ‘ההולכים’ עצמם – יששכר ספירטוס, מאיר היימן, נחום מזרחי ואפרים בר ניר – כולם בעשור העשירי לחייהם.

חנוכת דֶרֶךְ הַהוֹלְכִים’: השלט בידיו של ראש העירייה משה ליאון ומצִדיו ארבעה ‘הולכים’ (צילום: דור פוזאלו).

 

ובכן, מי ומי ‘ההולכים’ – מניין ולאן?

נצלול ב’מנהרת הזמן’ 73 שנים, אל ימי המלחמה על עצמאות ישראל. מצפון לירושלים נמצאו אז שני מושבים חקלאיים: עטרות (10 ק”מ מצפון לעיר) ובו כ-45 משפחות, ונווה יעקב (5 ק”מ מהעיר), ובו כ-40 משפחות. לאחר נפילת גוש עציון שמדרום לירושלים ביום 13.5.1948 – יום אחד לפני הקמת המדינה – ונפילת כ-240 מגניו, החליטה הנהגת היישוב על פינוי מספר יישובים מבודדים מחשש לנפילתם בידי האויב, ובהם גם המושב עטרות.

ילדים ובתים בנווה יעקב ההיסטורית (באדיבות ד”ר יוסי שפנייר)

 

התושבים והמגנים, שקיבלו את הפקודה באכזבה רבה, השמידו רכוש, מיקשו את הבתים, קברו את ספרי התורה, הניחו מזון לפרות, לתרנגולים ולכלבים, אספו חפצים בודדים שיכלו לשאת עמם ויצאו במסע לילי רגלי מזרחה, לעבר נווה יעקב. כך העיד יצחק שנידוביץ, חבר עטרות:

“[…] קבלנו שדר שעלינו לעזוב את המושב בשעות הערב וללכת דרך ההרים לכפר נווה יעקב, 3 קילומטר מאתנו בדרך לירושלים. יחד אתם נשמור על אם הדרך שמובילה לירושלים […] קיבלנו את הידיעה הזאת בצער ובכאב שעלינו לנטוש את הכל וללכת, וכל אחד התחיל להתכונן לדרכו. הפקודה הייתה לא לעשות רעש, להשאיר מנורות דלוקים על יד החלונות – שהערבים יחשבו שאנו נמצאים עוד כאן […] אספתי קצת תמונות, את השעון המעורר את הטלית והתפילין ועוד כמה דברים, ושמתי את הכל בזוג מכנסיים. קשרתי למעלה ולמטה […] והיה לי נוח ללכת עם זה על הכתף […]” (י’ שפנייר, עורי צפון, ב, ירושלים תשע”ד, עמ’ 81).

הנסוגים מעטרות תגברו את מגני נווה יעקב. השמחה למראה תגבורת הלוחמים התערבבה עם השמחה על הקמת מדינת ישראל, אבל בכל אלה לא היה כדי להושיע את היישוב. כעבור יומיים בלבד, ביום ח’ באייר תש”ח, 17.5.1948, החל הקרב האחרון בנווה יעקב. את מאורעות אותו יום הנציח ביומנו אחד הלוחמים – צבי טל, שהתיישב בנווה יעקב בסוף שנת 1946, בעת שלמד באוניברסיטה העברית בהר הצופים. צבי טל נודע לימים כשופט בית המשפט העליון, ונפטר שמונה ימים בלבד קודם לחנוכת ‘דרך ההולכים’. את מקומו בטקס מילאה אלמנתו, חנה טל. כך כתב צבי טל ביומנו:

“אתמול, ביום א’ בבוקר, החלה ההתקפה הגדולה על נווה יעקב והיה זה קרב אחרון. מן הבוקר החלה הרעשת תותחים כבדים מביר נבאללה. האש עברה בשיטתיות מבית למשנהו והרסה את הבתים בעקביות. לאחר הרעשת ריכוך זו הופיעו טנקים כבדים ומשוריינים והמשיכו להרעיש ולתקוף […] פעמים אחדות ניסו הערבים להסתער אך בכל פעם נהדפו […] האש המעטה אך הקולעת של אנשינו הפילה חללים רבים באויב. לעת ערב חדלה ההפגזה והחלה הסתערות הערבים מכל הכיוונים. היה זה הרגע הקשה ביותר. לאחר שלא טעמנו כלום במשך כל היום, מדולדלים מיוגעים ומעטים, לא האמנו שנצליח לעצור הסתערות כזו. שני מקלעים הועברו ממקום למקום בריצה כדי לסתום פרצות שנתהוו. היה זה נס שאצרנו כוח להדוף את ההסתערות. עם חשכה התרחק האויב ותפס עמדות רחוקות יותר מסביב לכפר. האנשים עטו על האוכל והמים. נערכה התייעצות מפקדים. אבדותינו היו 5 הרוגים וכ-40 פצועים. מאחר שמספר זה היה כשליש מכל אנשינו, ומאחר שהאויב תקף במספר רב של טנקים ורכב משוריין ובידינו לא היה כל נשק אנטי טנקי, מצב הנשק לא היה מניח את דעת ופגזינו אזלו ולא היו כל סיכויים שנעמוד אפילו כמה שעות, החליטו המפקדים על פינוי המקום” (י’ שפנייר, עורי צפון, ירושלים תשס”ט, עמ’ 132-130).

צבי טל וחבריו קברו את חמשת חבריהם שנהרגו והשמידו את הרכוש שלא היה אפשר לשאת. באותו לילה יצאה מנווה יעקב להר הצופים שיירה של כ-150 איש, ובהם חיילים פצועים שנישאו על אלונקות. עזיבתן העגומה של עטרות ונווה יעקב חתמה פרק מפואר של התיישבות חלוצית מצפון לירושלים. החלל שהן הותירו, כמו גם החללים שנפערו עם נפילת בית הערבה במזרח וגוש עציון בדרום, השאירו את ירושלים כמובלעת ישראלית המוקפת בגבול ירדני משלושה כיוונים.

טיילת ‘דֶרֶךְ הַהוֹלְכִים’ מנציחה את המסע הלילי מנווה יעקב להר הצופים. לאורך הטיילת, המקשרת את צומת הרחובות עמיחי פיגלין ומוסא פלד עם מפגש הרחובות משה לוי ושמחה הולצברג, ומשתרעת לאורך כ-500 מטרים, הוצבו שלטי הסבר המספרים את סיפור ההתיישבות ועזיבתה, כמו גם את סיפור התקומה וההתיישבות בפסגת זאב ובנווה יעקב לאחר מלחמת ששת הימים (1967).

הרוח החיה והיוזם של פרויקט ההנצחה הוא ד”ר יוסי שפנייר, חברי וקולגתי, ותושב פסגת זאב בזכות עצמו, שבמשך שנים ארוכות מקדיש את מרצו להנצחת גבורת לוחמי העצמאות באזור צפון ירושלים. הוא גם נמנה עם קוראינו הקבועים, והוא שמסר לי את המידע לכתיבת טור זה, ועל כך תודה.

 

7.2021

 

 

 

 

 

 

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן