מתעניינים בסיור? צרו קשר

אל בורות המים – טיפ-טיפה על הפתרון הירושלמי הזָמין ביותר למצוקת המים

לא, האויב הנורא של ירושלים לדורותיה אינו הרומאים או הצלבנים, הבבלים או המונגולים. האויב העיקרי הוא הבצורת, והוא מר ואכזר מכולם:

“אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה’ אֶל יִרְמְיָהוּ עַל דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת. אָבְלָה יְהוּדָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻמְלְלוּ קָדְרוּ לָאָרֶץ, וְצִוְחַת יְרוּשָׁלִַם עָלָתָה. וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ צעוריהם (צְעִירֵיהֶם) לַמָּיִם, בָּאוּ עַל גֵּבִים לֹא מָצְאוּ מַיִם שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם בֹּשׁוּ וְהָכְלְמוּ וְחָפוּ רֹאשָׁם. בַּעֲבוּר הָאֲדָמָה חַתָּה כִּי לֹא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ, בֹּשׁוּ אִכָּרִים חָפוּ רֹאשָׁם. כִּי גַם אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוֹב, כִּי לֹא הָיָה דֶּשֶׁא. וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל שְׁפָיִם שָׁאֲפוּ רוּחַ כַּתַּנִּים, כָּלוּ עֵינֵיהֶם כִּי אֵין עֵשֶׂב” (ירמיה יד, א-ו).

בהמשך אותה נבואת קינה, מדמה ירמיהו את הקב”ה בכבודו ובעצמו למאגר מים, כשהוא מכנה אותו “מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל” (שם, ח). ‘מקווה’ הוא מושא התקווה בעת צרה, אבל הוא גם המקום שאליו נקווים המים (ולאו דווקא מקווה טהרה), והנביא מדמה אותו לאלוקים. עד כדי כך.

ירושלים אמנם התברכה במעיין שופע – הגיחון, ומייסדי העיר הפְּרֶה-היסטוריים התיישבו בראשית דווקא לידו, אבל הוא לא מסוגל לתת מענה לעיר מקדש ושלטון כה גדולה ומרכזית, ולהרוות את צמאונם, נקיונם וטהרתם של אינספור תושביה ומבקריה. נהר לא חוצה את ירושלים, מי התהום עמוקים מאוד וכמעט לא נגישים, וגשם? הגשם בחסדי שמים…

אם כך, מניין יבואו המים לירושלים? בימי הבית השני הגו המהנדסים רעיונות לאיגום כל מי הגשמים בירושלים (בריכות אגירה) ואפילו מחוצה לה (אמות המים), ובעת החדשה הובלו מים לירושלים ממעיינות מרוחקים באמצעות משאבות. אלו היו פתרונות איכותיים ויעילים, ובכל זאת הפתרון הפשוט, הוותיק, השימושי והמסורתי בירושלים לדורותיה היה בור המים.

פתחי בור מים בחצר ‘הכפר האתיופי’ ברובע הנוצרי.

 

בור המים הוא חלל תת-קרקעי חצוב, שניקז אליו את מי הנֶגֶר מהסביבה הקרובה. בשטח העירוני של ירושלים התמלאו הבורות בימי הגשמים מתעלות ומצינורות שנמשכו מן המורדות, מן הרחובות וממרזבי המרפסות והגגות.

תעלות ניקוז חצובות בסלע בהר ציון, שנועדו לניקוז מֵי נֶגֶר לבורות ולמקוואות טהרה בימי הבית השני.

 

הבור נחצב בדרך כלל בצורת פעמון, כדי לאפשר נפח קיבול מקסימלי, והוא טויח כדי למנוע חלחול. הפתח העילי הצר נועד כמובן לשאיבה בדלי, אבל גם למניעת איוד וזיהום ולצרכי בטיחות. פתח הבור היה מכוסה באבן שנקראה חולייה, והחלל שבמרכזה כוסה בדרך כלל בלוח עץ או מתכת.

“דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד וכיוון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיוון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך! עמך ישראל צריכין פרנסה! אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משׂביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד” (בבלי, ברכות ג ע”ב).

לפי המסופר בתלמוד, חכמי ישראל הסבירו לדוד שאין לאנשיו במה להתפרנס, ואין די בהיצע הקיים. וכשם שאין הקומץ – כמות מזערית של מזון, יכול להשביע את הארי, וכשם שאין בור המים מתמלא רק מן החולייה שעל גביו, אלא מן התעלות שמנקזות אליו מים מכל הסביבה, כך יש להרחיב את מקורות הקיום הכלכליים כדי להתקיים.

בירושלים נמצא שפע של בורות ממגוון תקופותיה, מהם פרטיים ומהם ציבוריים. בשנים גשומות התמלאו הבורות וסיפקו תצרוכת מינימלית אך מספיקה כדי לעבור את חודשי הקיץ ללא דאגה. בכל חצר מגורים רגילה היה בור מים אחד לפחות, ובכל מוסד ציבורי היו בורות בהתאם לצורך.

“באמצע החצר נמצא פי הבור, שבו נקוים מי הגשמים היורדים מהגגות במרזבים של פח. דיירי החצר שואבים מהבור בדלי של פח מים לשתיה, לבשול, לרחיצה ולכביסה. בשנה גשומה מתמלא הבור מים ועובר על פי מדותיו, ואילו בשנה שחונה ישתו התושבים מים במשורה” (ישעיהו פְּרֶס, מאה שנה בירושלים, ירושלים 1964, עמ’ 16-15).

אסתר רוסו אלבוחר על בור המים בשכונת אוהל משה (עיבוד בצבע: תמר הירדני).

 

הבורות מתמלאים אפוא במי גשמים, אבל מה עושים כאשר השנה שחונה? זו אכן צרה צרורה, וכשזהו מקור המים היחידי זהו אסון. ברגעי השיא ביום הכיפורים, כאשר הכהן הגדול היה מתייחד עם הקב”ה לרגעים קצרים וגורליים, הוא היה מתפלל על גשם. אבל זו לא הצרה היחידה. מים עומדים בבורות מתעפשים ומזמינים שרצים ושקצים, והם היו כנראה אחת הסיבות למגפות הקטלניות שפרצו בירושלים. כך תיאר את המצב באמצע המאה ה-19 ד”ר טיטוס טובלר, רופא שוויצרי שפעל בירושלים:

“סביבת ירושלים איננה סביבה בריאה. יש אמנם השפעות שליליות אחדות על מצב הבריאות, ביניהן אני מונה את מי הבורות, הן כמי בריכה והן כמי שתייה. הכוונה לאדים העולים מהבורות וברכת אל-בטרכ [=בריכת חזקיהו] והמשקאות שמוציאים מהם, אפילו אם מנקים את הבורות ואת הבריכות באופן תכוף דיו ויסודי דיו – מה שלא תמיד קורה” (ש’ שטרן, “תיאור הרפואה בירושלים באמצע המאה ה-19 על יד ד”ר טיטוס טובלר”, א’ לב ואחרים [עורכים], הרפואה בירושלים לדורותיה, תל אביב תשנ”ט, עמ’ 118-117).

ואכן, בשנת 1927, עם השלמת מפעל המים לירושלים ממעיינות אל-ערוב ובריכות שלמה, ציוו הבריטים לאטום את בורות המים, מטעמי סניטציה ובריאות. את הדליים החליפו אט אט הברזים, ומבלי לעורר דרמה היסטורית נחתם בירושלים עידן בן אלפי שנים. שריד אילם לאותו עידן הוא פתחים רבים של בורות מים אטומים בשכבת בטון עבה, שנפוצים מאוד בשכונות הוותיקות של העיר. כך ‘קונן’ הסופר יעקב יהושע, שחי בשכונת עזרת ישראל, על קצו של עידן הבורות:

“‘שירת מי הבורות’ של ילדותנו פסקה. הדליים שוב לא ‘עלו וירדו’ אל מעמקי הבורות, ובעלות הבית שנהגו להפגש ‘על יד פי הבאר’ בשעות הבוקר, ולשוחח ‘בענינה דיומה’ שוב אינן נפגשות ‘על יד המעין’, והאבן שעל פי הבאר החרושה כיום חריצים עמוקים שנחרשו על ידי חבלי הדליים עומדת בודדה ושוממה. פגישות אלה שלפרקים היו עליזות ולפרקים עצובות, הקלו על ליבותיהן של בעלות הבית אשר שפכו את מרי שיחן עם שכנות וידידות. בורות אלה נטלו אתם מקצת משמחת החיים ששררה בשכונות. כיום שופכת בעלת הבית את מרי שיחה בפני ברז המים אשר במטבחה” (יעקב יהושע, ילדות בירושלים הישנה, ה, ירושלים 1978, עמ’ 30).

ולסיום, צ’ופר – בבלעדיות לקוראינו: בימינו שלנו, כששוק הדיור במשבר וכל כך קשה למצוא דירה, הנה הזדמנות נדל”נית נדירה – חצר להשכרה עם בור מים גדול במחנה יהודה. מי שלא יצליח להגיע בזמן ל”בניני הסולל”, יכול לחייג ב”שַׂחְרָחוֹק” את המספר 45. לא קשה לזכור. רוצו! לפני שהבריטים יאטמו את הבור! “הזריז נשְׂכר”! (מתוך: עיתון דאר היום, 12.11.1925):

2.2022

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן