חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד"ר איל דודסון

מתעניינים בסיור? צרו קשר

אלקימוס – הכהן הגדול המתייוון וחידת קִצוֹ המסתורי

גיליון 194, טבת תשפ”ד

מותו של המלך הסלווקי אנטיוכוס הרביעי אפיפָּנֶס (‘האל המופיע’), בשנת 164 לפסה”נ, בא בהפתעה. האיש שהנהיג את רדיפת הדת הראשונה בתולדות האנושות, ושלח את מיטב לוחמיו לדכא את מרד היהודים בהנהגת יהודה המקבי, שלח יד בנפשו או מת בייסורי מחלת מעיים  – הגרסאות ההיסטוריות חלוקות. את כסאו תפס בנו אנטיוכוס החמישי אאוּפָּטור (‘בן לאב טוב’), שהיה בסך הכול בן 9. בעצת יועציו, כפי הנראה, הוא ביקש דרך לפייס את המורדים, ולהניח להם לחיות כרצונם. מֶנֶלָאוֹס, שהיה הכהן הגדול המתייוון, הזכור לשמצה כמי שפגע אנושות בבית המקדש ובנאמניו, הוצא להורג בידי ליסיאס, בא כוחו של המלך הצעיר (על פי אחת הגרסאות – מקבים ב יג, ג-ט), אולי בתקווה לזכות באמונם של יהודה המקבי ואֵחיו.

אלא שיהודה זיהה את חולשת השלטון ולא מיהר להושיט את ידו. נראה כי מינויו של הכהן הגדול החדש – אלקימוס, במקומו של מנלאוס, בישׂר את קץ הסיכוי לאמון בין הצדדים, שהיה קלוש ממילא (מינויו של אלקימוס ארע בימיו של אנטיוכוס החמישי לפי מקבים ב יד, כו. אבל לפי מקבים א ז, ט אלקימוס מונה מאוחר יותר, בימיו של דמטריוס הראשון). מנלאוס התגלה עד מהרה כמתייוון קיצוני לא פחות מקודמו. אנטיוכוס החמישי נרצח בינתיים, שנתיים לאחר שעלה על כס מלכותו (בשנת 162 לפנה”ס), ויהודה ניצֵל, כפי הנראה, את שעת הכושר כדי להתנכל למנלאוס. מנלאוס ביקש מדמטריוס הראשון, המלך הסלווקי החדש, לסייע לו לפרוע מיהודה. מבוקשו ניתן לו, והוא חזר לירושלים בראש צבא הלניסטי בפיקודו של בקחידס – מפקד האזור המערבי של הממלכה.

שוחרי שלום ונכבדים מקרב היהודים יצאו לקראת הכהן הגדול בבקשה לפתוח עמו בהידברות ולהימנע ממרחץ דמים. סיפור המעשה הובא בספר מקבים א’ (חיבור על ימיה הראשונים של ממלכת החשמונאים, מאת מחבר פְּרו-חשמונאי בן התקופה):

“ויאספו אל אלקימוס ובקחידס קהל סופרים לדרוש צדק. וראשונים החסידים היו בבני ישראל ויבקשו מהם שלום. כי אמרו איש כהן מזרע אהרון בא בחיל ולא יעשה לנו עוולה. וידבר אליהם דברי שלום וישבע להם לאמור לא נבקש לכם רעה ולאוהביכם. ויאמינו לו, ויקח מהם שישים איש וימיתם ביום אחד, כדבר אשר כתב :בשר חסידך ודמם שפכו סביבות ירושלים ואין קובר. ויפול פחדם ואימתם על כל העם כי אמרו אין בהם צדק ומשפט, כי עברו את הברית ואת השבועה אשר נשבעו” (מקבים א ז, יב-יח [מהדורת א’ כהנא]).

איור לספר מקבים א’ בתנ”ך אלְבָּה (תרגום התנ”ך מעברית לספרדית), משנת 1430. מוצג בארמון ליריה שבמדריד.

 

התדהמה מנבזותו של הכהן הגדול, שהפר את שבועתו ורצח בדם קר 60 מנאמני ירושלים, הייתה עמוקה, ויהודה המקבי לא ראה ברירה אחרת אלא לצאת למלחמת חרמה במנלאוס ובבני בריתו. הוא הפתיע את הצבא ההלינסטי במעלה בית חורון והצליח לכתר אותו ולחסל את ניקנור, מפקד הכוחות. אירוע זה, שהתרחש בי”ג באדר (על פי מגילת תענית), נזכר בלוח השנה היהודי במשך דורות רבים כיום שמחה – ‘יום ניקנור’:

“דתניא: ניקנור אחד מאפָּרְכֵי [=משליטי] יוונים היה, ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים, ואומר: אימתי תפול בידי וארמסנה? וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונִצְחוּם, קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים, ואמרו: פה שהיה מדבר בגאווה וידיים שהיו מניפות על ירושלים, תעשה בהם נקמה” (בבלי, תענית יח ע”ב).

ראש חץ מהתקופה ההלניסטית. נמצא בעפר הר הבית (באדיבות פרויקט סינון העפר בהר הבית, תודה לצחי דבירה).

 

אבל השמחה לא ארכה זמן רב. המלך דמטריוס הראשון שלח את בקחידס למסע נקמה, ובקרב שהתחולל באלעָשָׂה (בתחומי רמאללה של ימינו) נהרג יהודה. אלקימוס בוודאי שמח על סילוק יריבו הגדול, ושב למשרת הכהונה הגדולה. איננו יודעים האם מנלאוס המשיך מעתה לפגוע במקדש ובקודשיו, אבל יש להניח שהיהודים שציינו באותה שנה – שנת 160 לפסה”נ – את חג חנוכה, שנקבע עם חנוכת המזבח רק שנים מעטות קודם לכן, היו עתה במצב רוח קודר ונואש.

מנלאוס עצמו לא זכה להאריך ימים. מותו של הכהן הגדול המתייוון בשנת 158 לפסה”נ מובא בשני מקורות היסטוריים, עם קווי דמיון בולטים ביניהם. האחד – בספר מקבים א’:

“ובשנת שלוש וחמישים ומאה בחודש השני [למניין השטרות] ציווה אלקימוס להרוס את חומת חצר המקדש הפנימית, ויהרוס את מעשה הנביאים, ויחל להרוס. בָּעֵת הַהִיא נֻגַּע אַלְקִימוֹס וַיבָּטְלוּ מַעֲשָׂיו וַיִּשָּׂתֶם פִּיו וַיְשֻׁתַּק ולא יכול עוד לדבר דבר ולצוות לביתו. וימת אלקימוס בעת ההיא ברגזה גדולה” (מקבים א ט, נדנו [מהדורת א’ כהנא]).

השני – בכתבי יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון של סוף ימי הבית השני:

“וכשרצה אלקימוס הכהן הגדול להרוס את חומת המקדש, שהיתה עתיקה ונבנתה על ידי הנביאים הקדמונים, היתה בו פתאום יד אלוהים והוא צנח על הארץ באין קול ומת בייסורים כעבור ימים מספר, לאחר שכיהן בכהונה הגדולה ארבע שנים” (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יב י, ו).

מה הייתה “חומת המקדש”, שהייתה יעד למעלליו של מנלאוס? לפי שני המקורות הייתה זו חומה קדומה שנבנתה בידי “הנביאים”. האם היה זה שריד לבית המקדש הראשון? אולי קטע מחומות המקדש שנבנו בעצה אחת עם הנביאים בראשית ימי הבית השני (ירושלמי, עירובין פ”ה ה”א)? או שמא הייתה זו חומת הסורג? בחומת הסורג ובקורותיה כבר עסקנו בעבר:

https://eyaldavidson.co.il/%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%a8%d7%97%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%92%d7%91%d7%9c%d7%aa-%d7%94%d7%a0%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a7%d7%93%d7%a9/

כך או כך, מותו של מנלאוס מתואר במקורות הללו כמוות פתאומי ומיוסר, שנגרם מסיבה מסתורית – “יד אלוקים” או “נגע” נורא.

בספרות חז”ל לא נזכר אלקימוס בשמו ההלניסטי, אבל במקור אחד ויחידאי מתואר סופו הנורא של יקים איש צרורות, שלדעת חוקרים איננו אלא שמו העברי של אלקימוס (יקים – כמו אליקים?). יקים מוצג כאחיינו של יוסי בן יועזר (משנה, אבות א, ד), שהיה מגדולי החכמים בדור מרד החשמונאים. לפי מסורת זו, הוּצא יוסי בן יועזר להורג בידי השלטון, אולי משום שתמך במרד, ובאירוע צליבתו נכח גם יקים – הוא אולי אלקימוס – הכהן הגדול הנאמן לשלטון ההלניסטי.

בין הפקיד ההלניסטי הבכיר, הרוכב על סוס השְׂרד, לבין דודו הרב הזקן התפתח באותם רגעים דרמטיים דיאלוג מרתק. הדיאלוג החל בזלזול בוטה של יקים איש צרורות ביוסי בן יועזר ובערכיו, ובתגובותיו של יוסי בן יועזר שהפגין שלוות נפש וצלילות דעת גם ברגעיו האחרונים. בתוך כך התחוללה בנפשו של יקים סערה גדולה, שנרגעה רק לאחר שחזר בתשובה שלמה לפתע פתאום, שפט את עצמו למוות וגם הוציא את עצמו להורג על פי הדין המחמיר של ארבע מיתות בית דין – סקילה, שריפה, הרג וחנק:

“ויקום איש צרורות – היה בן אחותו של ר’ יוסי בן יועזר איש צרֵידה, והוה רכיב סוסיא בשבתא [=והיה רוכב על סוס בשבת (-פעולה האסורה על פי ההלכה)]. אזל קומי שריתא למצטבלא [=הלך לפניו (יוסי בן יועזר, כשהוא) נושא קורה להיצלב]. אמר ליה: חמי סוסי דארכבי מרי, וחמי סוסך דארכבך מרך [=אמר לו (יקים): ראה את הסוס שהרכיב אותי אדונִי (השלטון ההלניסטי), וראה את הסוס שהרכיבך אדונך (הקב”ה)]. אמר לו: אם כך למכעיסיו, קל וחומר לעושי רצונו. אמר לו: עשה אדם רצונו יותר ממך? אמר לו: ואם כך לעושי רצונו, קל וחומר למכעיסיו. נכנס בו הדבר כארס של עכנא [=נחש]. הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין – סקילה, שריפה, הרג וחנק. מה עשה? הביא קורה, נעצה בארץ וקשר בה נימא [=שׂערה], וערך העצים והקיפן גדר של אבנים, ועשה מדורה לפניה, ונעץ את החרב באמצע, והצית את האוּר תחת העצים מתחת האבנים, ונתלה בקורה ונחנק, קדמתו האש נפסקה הנימה, נפל לאש, קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף. נתנמנם [בגסיסתו על גבי הצלב] יוסי בן יועזר איש צרידה, וראה מיטתו [=נשמתו] פרחה באויר. אמר: בשעה קלה קדמני זה לגן עדן” (מדרש רבה, בראשית סה, כב).

האם סופו המוזר והמבהיל של יקים-אלקימוס המתואר בדברי חז”ל הוא ההסבר למותו המסתורי של הכהן הגדול המתייוון?

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ?
מוזמנים להרשם לניוזלטר וכל העדכונים ישלחו אליכם ישירות למייל
דילוג לתוכן