בספרו ‘אלנקם’, סיפר עזרא יכין על מישה הקטן, שהיה לוחם לח”י נועז. אחת ממשימותיו הייתה הנחת מטען נפץ בקפה פיקדילי, שהיה בקצהו המערבי של רחוב ממילא, אך משימה זו כשלה. במקום אחר הוא מתאר את חדירתו לרובע היהודי הנצור בערב פסח תש”ח, כדי להיות בחג עם בני משפחתו ולהצטרף למגני הרובע:
בערב חג החירות החליט מישה הקטן להסב בליל הסדר עם משפחתו הנתונה במצור כבד בין חומות העיר העתיקה. הוא שמע שהבריטים התירו להעביר משאית עמוסת מצות ליהודי העיר העתיקה כמחווה מיוחדת לחג הפסח. מישה התייצב בבית החרושת למצות בגבעת שאול, ביקש לעבוד בסבלות, והתקבל לעבודה. תוך כדי העמסת חבילות של מצות, מישה נעלם מעין רואים. הוא כיסה עצמו בכמה מן החבילות שעל גבי המשאית. כך הגיע מישה שלנו לעיר העתיקה כנוסע סמוי. עד מהרה התבלט כאחד הלוחמים הנועזים ביותר בקרבות שהתנהלו בהגנה על הרובע, עד לנפילת הרובע לידי הירדנים. אחרוני הלוחמים נותרו חסרי תחמושת, ורבים מחבריהם נהרגו או נפצעו. מישה הקטן נמנה עם הצעירים שנפלו בשבי הירדנים (ע’ יכין, אלנקם, ירושלים תשל”ט, עמ’ 318).
מי היה מישה הקטן? סָתָם עזרא יכין ולא פירש. ידידי אביב וישקובסקי, מורה הדרך וחוקר מלחמות ישראל, לא ויתר וביקש ממנו הבהרה. התשובה לא אחרה לבוא – זה היה כינויו המחתרתי של אלי קידר.
אלי קידר (מזרחי) היה מיוצאי כורדיסתאן שנולד בעיר העתיקה. וישקובסקי הצליח לאתר אותו ולראיין אותו, בטרם נפטר בקיץ 2018. סיפור חייו הוא מסכת של עלילות גבורה, שרק החלו עם נפילתו בשבי הירדני, סיפור של לוחם חרות ישראל – לא רק במובנו המחתרתי של המושג אלא גם במובנו המילולי הפשוט.
נחזור לרגע לסיפור נפילתו בשבי הירדני. הירדנים ריכזו את היהודים בכיכר בתי מחסה ביום ה-28.5.1948. הם הפרידו את האזרחים מן החיילים, ואלי מצא עצמו בין האזרחים, בשל גילו הצעיר, ביחד עם אחיו ואמו. האב רחמים היה בצד של הלוחמים. אמו שושנה הבינה מיד שגורלן של שתי הקבוצות לא יהיה דומה, ולא ברור מי יישאר בחיים, לכן שלחה את אלי אל בין הלוחמים, כדי להרוויח סיכויי הישרדות גדולים יותר של בני המשפחה. לבסוף, נשלחו האזרחים אל העיר החדשה והחיילים, ואלי קדר בתוכם כאמור, אל השבי בירדן.
לאחר שובו מן השבי ביקש להתגייס לצה”ל כדי להשתתף במלחמת העצמאות, אך נדחה משום שמלאו לו 16 שנים בלבד. הוא המתין בקוצר רוח ליום ההולדת, וכשזה הגיע התברר לו שלא יוכל להתגייס בשל החוק הבינלאומי האוסר גיוס על שבויים משוחררים. רק בתום מאבק עיקש הצליח למצוא את הדרך להתגייס, ובהמשך יצא לקורס קצינים.
המ”פ אלי קידר בראש חייליו במלחמת ששת הימים (באדיבות אביב וישקובסקי).
כשפרצה מלחמת ששת הימים היה קידר מפקד פלוגה ד’ בגדוד 163 של חטיבת המילואים ‘הירושלמית’. בראשית הקרבות בחזית ירושלים הוא לחם בגבעת הרדאר ובאבו תור, ובבוקר כ”ח באייר תשכ”ז (7 ביוני 1967) – יומה השלישי של מלחמת ששת הימים – הוא פרץ בראש חייליו אל העיר העתיקה דרך שער האשפות והוביל אותם היישר לרובע היהודי. הנער שנפל בשבי בהגנה על הרובע במלחמת העצמאות, היה כעת הלוחם הישראלי הראשון ששב לרובע, והמראה הראשון שנגלה לעיניו היה גלי הריסות:
לפניו ניצב הרובע היהודי של העיר העתיקה ובמרכזו תלי החרבות של הישיבות ובתי הכנסת ההרוסים, שבקירבתם נולד וגדל. מה שונָה היתה עכשיו עיר מולדתו מן היום בו עזב אותה לפני 19 שנים. כמה דוממת היתה […] ‘רציתי’, הוא אומר, ‘לבוא ולראות מיד את הבית שלי, את הרחוב שלי. זה היה חלום שחלמתי בסתר 19 שנים. לא יכולתי לדחות את הגשמתו אף לרגע נוסף. ברור היה לי שהפעם אני מתקדם לא לפי מניעים צבאיים, אלא לפי המניעים האישיים שלי. הייתי נפעם ונרגש מכדי לפעול אחרת, וגם אנשַי התחילו להתרגש אתי. אי אפשר היה להשתיק אותם כדי לתת להם פקודות. בקושי הצלחתי לעצור אותם מלדהור קדימה (משה נתן, המלחמה על ירושלים, עמ’ 318-317).
אילו היה קידר מוביל את חייליו להר הבית ולכותל המערבי, אולי היה גוזל מלוחמי הצנחנים את ‘תהילת העולם’, אבל התהילה היחידה שעניינה אותו באותם רגעים הייתה השיבה אל נופי ילדותו וסגירת המעגל הכואב של נפילת הרובע. האם הייתה זו סיבה מוצדקת? לאלי קידר עצמו היה הסבר נוסף, שאותו השמיע לאביב וישקובסקי, הסבר שאיננו אמוציונלי אלא טקטי. לדבריו, העדיף להתמקם בתחילה בשטח גבוה וחולש על הר הבית, כדי לזכות בייתרון אסטרטגי. לו היה בוחר לרוץ ישירות לכותל המערבי היה עלול להיחשף אל חיילי האויב שנהנו מייתרון הגובה של כותלי הר הבית.
אלי קידר לא הסתפק בסגירת המעגל הזו, במלחמת ששת הימים. הנער הצנום שהסתתר בין חבילות מצות, היה למפקד גדוד 163, שלחם במלחמת יום הכיפורים באזור תעלת סואץ.
