כל מי שמבקר בעיר העתיקה לאחרונה לא יכול להתעלם מתחושת המועקה של הסמטאות העגומות והריקות, החנויות המוגפות ושלטי ‘למכירה’ מעל בתי העסק. הקלישאה “כיכר השוק ריקה” מתנגנת מאליה בראש. ברחובות שהיו דחוסים ופקוקים בקבוצות תיירים עד לפני כמה חודשים אפשר לעשות עכשיו תחרות ריצה. “איכה ישבה בדד העיר רבתי עם”. אבל, אם להיות חיוביים, יש גם משהו מרענן במציאות המשונה הזו, העיר מגלה פנים חדשות וחושפת זוויות מבט שלא הכרנו.
בשבוע האחרון הדרכתי סטודנטים שלי בחזית כנסיית הקבר. כשהבחנתי במשפחה חרדית מתקדמת לעברנו במורד מדרגות סמטת סנט הלנה ביקשתי את סליחתם והפסקתי לדבר. הייתי מוכרח להנציח את המראה ההזוי, שכמותו לא ראיתי באינספור פעמים שביקרתי במקום:
מה הזוי במראה הזה? ראשית, דלתות הכנסייה הסגורות והמסוגרות בצהרי יום ראשון. מתי זה קרה בפעם האחרונה? אינני יודע. אולי לפני מאתיים שנה, לאחר השריפה הגדולה שאירעה בכנסייה בשנת 1808 והותירה אחריה הרס רב. אבל גם אינני יודע אם הדלתות הללו ראו אי פעם יהודים בעלי חזות חרדית. זהו חידוש גדול בתולדות העיר שכבר ראתה הכול, ונופך חדש, ואולי מעט אפוקליפטי בשבוע שחל בו תשעה באב.
משתאה, מן הצד, האזנתי להסבר שנתן האב החרדי לבנותיו. אמנם הוא לא קרא לו “רֶבּ יהושע”, אבל הוא לא טרח להשמיץ או לקלל את ישו הנוצרי. “כאן הם מאמינים שהוא קבור”, סיכם בקצרה. זה היה הסברו של האב, את הסברי הבן ורוח הקודש לא הצלחתי לשמוע.
ההסבר לא היה מדויק, הם לא מאמינים שכאן הוא קבור בהווה, אלא שכאן הוא קם לתחייה, אבל אם אכן היה ישו קבור כאן, הוא היה בוודאי מתהפך בקברו. היו זמנים, בשלהי התקופה העות’מאנית, שיהודי – ולאו דווקא יהודי חרדי – לא העז להתקרב למקום הזה. מדוע? ראשית, משום שאין לו מה לחפש במקום הקדוש ביותר לנוצרים. היהודים הירושלמים, שנודעו בחשיבה יצירתית ובאנרגיות חיוביות, נהגו לכנות את הסמטה המובילה לכנסיית הקבר ‘רחוב הטריפה’, או ‘טרייפענע גיסלאך’, למען הסר ספק. אל הכינוי הזה הייתה מצורפת בדרך כלל יריקה הצידה, למען סילוק הרוק שנטמא וחזרה מהירה לשגרת קודש.
שנית, משום שהחוק העות’מאני אסר על יהודים להתקרב למקום, כפי שמסר פנחס גרייבסקי, שתיעד את חיי היהודים בירושלים בשלהי התקופה העות’מאנית ובתקופת המנדט הבריטי (נפטר ב-1941):
בעת ההיא היה אסור לאיש יהודי לעבור דרך רחוב קבר הנוצרי (שהיה נקרא בפי היהודים “רחוב הטרפה”). האסור הזה בא לרגלי מקרה לא טהור, שנוצרי אחד עלה לחורבת ר’ יהודה החסיד ויתעב את המקום, ואז גזרה הממשלה שלנוצרי אסור להכנס ברחוב היהודים, וכנגדו אסור ליהודי להכנס ברחוב הקבר. כמובן, שהאסור השני נתקיים בעת אשר הראשון לא התחיל אפילו להתקיים (פ’ גרייבסקי, זכרון לחובבים ראשונים, א, 1992, עמ’ 360).
ושלישית, משום שמעשה כזה היה עלול לעלות לו בחייו. אברהם משה לונץ, חוקר ארץ ישראל שחי בירושלים בשלהי התקופה העות’מאנית (נפטר ב-1918), העיד על כך:
מפה לא ילך הלאה עד סוף הרחוב, כי הנוצרים יושבי הקרנות אשר ברחוב יכו בלי כל חוק ומשפט את כל איש יהודי אשר יהין לעבור דרך הנתיב אשר לפני בית תפילת הקבר (א”מ לונץ, מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, ירושלם תרנ”א, עמ’ 158).
פג תוקפן של הסיבות השנייה והשלישית, תודה לאל. אבל הסיבה הראשונה? וכי יעלה על דעתו של יהודי חרדי שיבוא לביקור בעיר הקודש, להידחס בין כמרים ונזירים ותיירים נושאי צלב בתהלוכות, כדי לראות את ‘קברי הצדיקים’ של הנוצרים??
ואז באה הקורונה…
