גיליון 267, תמוז תשפ”ה
“אז תשתה קפה טורקי ותתעורר,
אתה המשורר.
אז תשתה קפה טורקי, זה עולמי,
אם לא תשיר, אז מי ישיר, אז מי?“
(קפה טורקי, מילים: יענקלה רוטבליט. שירה: אריק איינשטיין).
בהנחה שלא זה היה הפרי האסור שאכל אדם הראשון בגן עדן, כאלף שנים חלפו מאז נזכר לראשונה צמח הקפה – בכתביו של הרופא הפרסי מוחמד בן זכריה אל-ראזי במאה ה-11. כיצד התקיימה האנושות עד אז? קשה להבין, אבל ככל הידוע מוצאו של הקפה באתיופיה והידיעות הראשונות על הכנת משקה מפירותיו הקלויים אינן קודמות לסוף המאה ה-15.
קפה – הוא משקה. בית קפה – זה תרבות. בית קפה, כמקום מפגש לגברים שיודעים מה שגברים יודעים לעשות – לפטפט פוליטיקה, לשחק שש-בש ולעשן נרגילה, נזכר לראשונה באיסטנבול במאה ה-16 ועד מהרה התפשט והגיע גם לירושלים העות’מאנית – העיר שממילא לא עודדה תעסוקה מעולם. מאז ועד היום מכונה הקפה ה’אמיתי’, המעורר והאותנטי, ‘קפה טורקי’ – כלומר, הקפה שהגיע מ’טורקיה’, מן האימפריה העות’מאנית.
כוח המשיכה של בתי הקפה – קָהְוָהחָ’אנָה – התחזק מיום ליום, והדאיג את חכמי הדת המוסלמית מפני תחרות בהם ובמסגדיהם. היו מהם שפסקו איסור על שתיית הקָהְוָה – כך הוא נקרא בערבית, בטענה שיש בו חומרים ממכרים ובנימוק שהוא דומה בהשפעתו ליין, וכשם שהיין נאסר באסלאם כך יש לאסור גם אותו ( A. Y. Ahmad, “The Story of Coffee: A Cultural History from Ancient to Modern Times”, Journal of Economic and Social History of the Orient, 54 [5], 2011, pp. 605-644). גם השליטים עקבו אחר התפשטות בתי קפה בחרדה, פן יהפכו לחממה לטיפוח דעות אופוזיציוניות. באמצע שנת 1566 הגיעה לירושלים פקודה מאיסטנבול, שהטילה איסור על תעשיית הקפה והפעלת בתי קפה (א’ כהן, “קפה ובתי קפה בירושלים”, עיונים בתולדות עמי האסלאם, ירושלים תשס”ז, עמ’ 105-14).
גם חכמי ישראל באותה תקופה היו ערים לחידוש הקולינרי. רדב”ז – ר’ דוד ב”ר שלמה אבן אבי זִמְרה – היה מחשובי הפוסקים הספרדים במצרים ובירושלים. הוא נולד בספרד בסביבות שנת 1479, כשהיה בן 13 חווה את גרוש ספרד ונפטר בצפת בשנת 1572. בהזדמנויות שונות הוא התריע מפני קרבה לנכרים, כפי שמאז ומעולם חששה ההלכה היהודית מהשפעותיהן הקלוקלות של תרבויות זרות:
“[…] מצְוֹת אלו ענין א'[חד] להם, והוא להתרחק מע”ז [=מעבודה זרה] ומעובדי'[ה], שלא נלמד ממעשיהם הרעים” (רדב”ז, מצודת דוד, זאלקווא תרכ”ב, דף ז ע”א).
כשהופיע הקפה בסמטאות ירושלים, וגברים יהודים נצפו כשהם מסובים על גבי כריות או שרפרפים וידיהם אוחזות בכוסות חרסינה זעירות (הפִינְג’אן – כן! זו משמעותו המקורית! קנקן הקפה הוא הגֶ’זבֵה), הופנתה אליו שאלה בעניין כשרותו של המשקה החדשני:
“שאלת ממני, אודיעך דעתי על הפרי הנקרא אל בון ועל הקהוא, שהוא התבשיל שנעשה מקליפי הפרי ההוא ושותים אותו נכרים, אם מותר או אסור” (רדב”ז, שאלות ותשובות, ג, ווארשא תרמ”ב, סי’ אלף סב).
בדיונו ההלכתי הוא טען שכל עוד לא התבשלו בכלי מאכלים לא כשרים אין מניעה עקרונית מלשתות קפה שבושל בכלי של נוכרי, כך שהבעייה אינה בכשרות המאכל. אלא שיש להסתייג מן הקפה בגלל ההקשר החברתי שלו, דהיינו מן האווירה בבתי הקפה וההתקרבות היתירה ליושבי בתי הקפה:
“מ”מ [=מכל מקום] לשתות אותו במסיבה של עכו”ם [=גויים] איני מסכים, לפי שנמשך מזה כמה תקלות, וישראל קדושים הם ואין ראוי שיהיו עמהם במסיבותם” (שם).
רדב”ז כנראה גם טעם את הטיפה השחורה בעצמו, וכפי שסיפר שם מסתבר שלא אהב אותה במיוחד. הוא גם מקדים תשובה לשאלה, ומתייחס לטענה שנשמעה בזמנו שלקפה יש סגולות רפואיות. גם אם היא נכונה, כתב רדב”ז, הרי שאינה מצדיקה ישיבה בבית הקפה:
“וכ”ש [=וכל שכן] שהמשקה ההוא אין בו לא טעם ולא ריח ולא מראה, ואם הוא צריך לו לרפואה ישלח ויביא לביתו, שכן עושים גדוליהם שמתביישים לשתות אותו במסיבה. והנראה לע”ד [=לעניות דעתי] כתבתי” (שם).
בית קפה ירושלמי, 1858 (צילום: E. Pierotti).
שום כוח לא הצליח לעצור את התפשטות בתי הקפה, ועד אפריל 1590 כבר נוסדה גילדה (התאגדות סוחרים) של כל מוכרי הקפה – טאאפת אלקהואתיה – בירושלים. בשנת 1633 עוד פרסם הסולטן מוראד הרביעי צו האוסר מכירת קפה וטבק, תוך איום בהוצאה להורג על מי שיפר אותו, אבל גם אזהרה חמורה זו לא הצליחה לעצור את הסחף. שׂקי קפה התרוקנו והתחלפו במהירות בשווקי ירושלים העות’מאנית, והניחוחות המרעננים עלו מפינת כל סמטה.
ד”ר לודוויג אוגוסט פרנקל, היהודי הווינאי המשכיל שבא לירושלים בשנת 1856 כדי לייסד בה לראשונה בית ספר יהודי מודרני שבו ילמדו מקצועות כלליים נוסף על לימודי הקודש, תיאר האווירה רוויית הקפה בעיר הקודש:
א”ל פרנקל, ירושלימה, וויען 1860, עמ’ 243; 245.
הארכאולוג הבריטי הנודע צ’רלס ווילסון (Charles Wilson), שחקר את ירושלים וארץ ישראל בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19, תיאר את בית הקפה הירושלמי המסורתי בזמנו כך:
“כל הדרוש לבית קפה מעין זה הוא מקום להכנת הקפה, מספר כוסות, נרגילות, מקטרות ארוכות ומספר שרפרפי קש. בעל הבית מצידו תורם לאווירה, אם הוא יכול להעמיד לרשות המבקרים שש-בש או דמקה. לעת ערב, ניתן לעיתים לשמוע שירה במקום, או מישהו המבדר את המבקרים, הנינוחים אגב עישון, בסיפורים מרתקים” (צ’ וילסון, ירושלים העיר הקדושה, ירושלים 1988 [מהדורת א’ שילר], עמ’ 55).
A Street Café”” (רחוב בתי הקפה) בירושלים, בציור של הארי פֶן, סביבות 1880. מתוך: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, New York 1881, Vol. I, p. 33.
בראשית המאה ה-20 נעלמו העות’מאנים מאזורנו, השבח לאל, אבל הקפה לא הלך לשום מקום. עם הכיבוש הבריטי התמלאו רחובותיה הראשיים של ירושלים החדשה בבתי קפה, אבל בגלגול הזה הם הפכו דווקא למותג אירופאי-מערבי. הם גם אימצו לעצמם שמות כמו וינה, אירופה או אימפריאל, אבל זה כבר נושא למאמר אחר.
העות’מאנים, שהביאו את הקפה לירושלים לפני כ-500 שנה, לא העלו על דעתם מושגים כמו קפוצ’ינו או עגלת קפה, לא חלמו ש’אספרסו מקיאטו’ יוכל להיות שם של שיר שיתמודד באירוויזיון, ואמרו ‘קפה הפוך’ רק במקרה של ספל שעמד על שולחן שאיבד את שיווי משקלו. אבל לזכותם ייאמר שכל התהפוכות שעברו על ירושלים מאז ועד ימינו לא הצליחו להשכיח את המורשת המפוארת שהותירו 400 שנות שלטונם – כוס קפה.
