גיליון 221, סיוון תשפ”ד
יום אחד, בשנת 1930, התייצב חייל בריטי בן 21 בלשכתו של מפקד משטרת המנדט הבריטי ביפו. הוא עמד זקוף ומתוח והצהיר על נאמנותו ללא סייג לממשלת הוד מלכותו, כשעיניו בורקות בהתלהבות. שמו היה תומָס ג’יימס וילקין (Wilkin). בין המשמרות והמשימות נהג לצאת עם חבריו לבילוי בבתי קפה בתל אביב, שהיה בהם משהו מן התרבות האירופית שהניחו הרחק מאחור. פעם אחת, כשישב ליד השולחן ב’קפה תרשיש’, נצלב מבטו במבטה של צעירה יהודייה שישבה בשולחן סמוך והייתה עסוקה בכתיבה. הוא ניגש אליה וביקש לשבת לידה, אבל היא דחתה אותו מיד. וילקין חייך בנימוס וחזר לשולחנו, אבל את המבט ההוא הוא לא ישכח לעולם.
שנתיים אחר כך, במרץ 1933, נתקל שוב במבטה כשיצא לבלות בקולנוע עדן בתל אביב, ונזכר מיד. גם הפעם דחתה אותו, אבל הוא לא ויתר והזמין אותה לריקוד. בתוך כך החל לשוחח איתה והתפעל משליטתה בשפה האנגלית. הוא שאל אם תואיל ללמד אותו עברית בתשלום, היא ביקשה לחשוב על כך והבטיחה להשיב לו. כעבור כמה ימים הגיע אליו מכתב, עם תשובתה החיובית.
הצעירה היהודייה הייתה שושנה, בתו של דב בֶּר בורוכוב, פעיל ציוני מוכר, שנפטר ברוסיה ב-1917 והניח אחריו שלושה ילדים קטנים, ובהם שושנה שהייתה אז בת 5. ליובה, אֵם המשפחה, החליטה לעלות ארצה בשנת 1925 והתיישבה בתל אביב. בקיץ 1930 סיימה שושנה את לימודיה בגימנסיה הרצליה ורצתה להמשיך ללמוד באוניברסיטה, אבל המצב הכלכלי הקשה אילץ אותה לחפש עבודה. בין עבודותיה המזדמנות לימדה שושנה אנגלית בשיעורים פרטיים, כך שהצעתו של קצין המשטרה ללמד אותו עברית נראתה לה הולמת.
שושנה אכן הייתה מורה טובה, ווילקין התקדם היטב בלימודי העברית. גם הקשר ביניהם הלך והתהדק והפך לסיפור אהבה שהתגברה על האיבה הגואה בין היהודים לנציגי המנדט בארץ ישראל. ברקע אותם ימים הדהדו מאורעות הדמים של ‘המרד הערבי’. זה לא מכבר חתם שר המושבות פאספילד על ‘הספר הלבן’ השני, הקובע שיש להגביל את העלייה וההתיישבות ולהקים מועצה מחוקקת שתייצג את הצד הערבי. ברחוב היהודי גברה תחושת האכזבה מן הבוגדנות הבריטית, בשעה שכוחם של הנאצים בגרמניה עולה ומחשיך את שמיה של אירופה.
תומאס ג’יימס וילקין, 1944 (מקור: ר’ אורן, ימים אדומים, תל אביב 2006, עמ’ 59).
בינתיים השתלם וילקין גם ביידיש, ובחריצות רבה אסף מידע צבאי מיהודים. בשנת 1938 מונה לקצין בולשת במשטרת תל אביב והפך עד מהרה לאיום ממשי על לוחמי המחתרות. הוא ניהל מצוד עיקש אחר חברי אצ”ל ולח”י, והיה שותף בחקירותיהם בעינויים. הוא פיקד על רציחתם של הלוחמים אברהם (‘חרותי’) אמפר וזליג (‘סעדיה’) ז’ק ברחוב דיזנגוף 30 בתל אביב, ב-27 בינואר 1942. הוא גם היה מעורב כשבועיים אחר כך ברציחתו של מפקד לח”י, אברהם (‘יאיר’) שטרן בתל אביב, ב-12 בפברואר 1942.
מנחם בגין, מפקד האצ”ל (ולימים ראש ממשלת ישראל) תיאר אותו כך:
“ווילקין זה היה שועל ערמומי ואחד המעטים בקרב הבלשים הבריטיים שהיה מוכשר באמת. מדרגת שוטר פשוט עלה לדרגת קצין גבוה. ידע עברית על בוריה ואף חוקי פסיכולוגיה ידע […] ווילקין היה סדיסט שנוא ובלש מסוכן, שהתנכל בערמתו לכל הכוחות העברים” (מ’ בגין, המרד, ירושלים 1962, עמ’ 61-60).
למרות כל זאת הלכו והתהדקו קשריהם של המורה היהודייה ו’המומחה ליהודים’. שושנה בורוכוב ספגה גינויים וחרמות מצד מכריה ובני משפחתה, אבל לבה הלך אחר תומאס וילקין והעוינות הקשה שהפגין כלפי יהודים לא חצצה ביניהם. בתוך כך, החליטו להינשא.
תמונתה של שושנה בורוכוב, על עטיפת הספר ימים אדומים. במרכז הרומן ההיסטורי שכתב רם אורן עומד סיפור אהבתם של שני זוגות בתקופת המנדט, אחד מהם הוא סיפורם של תומס וילקין ושושנה בורוכוב.
בשנת 1943 קוּדם וילקין לתפקיד מפקד המחלקה היהודית במטה הבולשת במגרש הרוסים בירושלים. הוא ידע היטב שהוא מבוקש, אבל לחברי לח”י נודע שווילקינס – כך, משום מה, עם תוספת ‘ס’, הם כינו אותו – מתגורר לא הרחק משם, במתחם מנזר הכנסייה הרומנית ברחוב סנט ג’ורג’ (כיום חלקו הצפוני של רחוב שבטי ישראל, פינת רחוב מחוזא), והחליטו לסלק את האִיוּם. מתתיהו (‘טודי’) פלאי, צעיר בן 17, נשלח לעקוב אחר וילקין, בגיבוי של שניים מחבריו הלוחמים – דוד (‘עֵלי’) שומרון ויהושע כהן. וכך הוא סיפר:
“יום אחד נמסר לנו שהוא כנראה בירושלים, והתחלנו לחפש מידע, עֵלי ואני. היה ברור שהוא יבוא למרכז המשטרה במגרש הרוסים, והשאלה היתה רק מאַין ייכנס לשם […] זה היה בערב יום כיפור, ט’ בתשרי תש”ה. ישבתי על סף האבן של החנות השניה או השלישית ברחוב הראשי, וצפיתי באנשי הצבא שיצאו מהמתחם [של הכנסייה הרומנית]. הייתי כהה שיער ולבוש ברישול, ובקלות ניתן היה לחשוב שאני צעיר ערבי.
פתאום יצא אדם במדים, ומיד זיהיתי את וילקינס. היו לי תמונות שלו. הלכתי אחריו מרחק בטוח, וראיתי אותו עולה בסימטה של בית רשות השידור היום [רחוב מליסנדה, הלני המלכה דהיום]. היה ברור שהוא ייכנס למגרש הרוסים מהשער ההוא, ליד בית הסוהר המרכזי [כיום ‘מוזיאון אסירי המחתרות’].
חזרתי לחדר. היות שאני בחור עניו אמרתי ליהושע: “אני חושב שיש לי אותו”. יהושע, שהיה אדם זהיר, לא סמך על הזיהוי שלי, ובצדק […] למחרת, ביום רביעי – יום כיפור, שבו שנינו צמנו – התיישבנו יחד באותו מקום. הרחוב לא היה רחב אז, ויהושע השתדל שלא להתבלט. בערך בשמונה ועשרים יצא וילקינס והחל ללכת על המדרכה שמנגד. לא הלכנו אחריו. יהושע כבר זיהה אותו […] (טודי פלאי, הנני מתתיהו: לוחם לחרות ישראל, ירושלים תשע”ג, עמ’ 53-52).
בעיצומו של יום הכיפורים עלה פלאי על מונית ערבית לתל אביב ומיהר לדווח על ממצאיו למפקדו הבכיר יצחק (‘מיכאל’) יזרניצקי (הוא יצחק שמיר, לימים ראש ממשלת ישראל). שמיר הורה מיד ליעקב (‘מזל’) בנאי לפקד על המבצע, והוא תוכנן בתוך זמן קצר לפרטים: שלושת הלוחמים יתחפשו לבריטים בחליפות מהודרות ובמגבעות בסגנון אנגלי, ויגיעו לזירה במונית הנהוגה בידי חברם משה הדומי. פלאי יחכה שם, בפתח חנות המכולת שבפינת רחוב מאה שערים, כשהוא יושב על המדרכה. ברגע שיזהה את וילקין הוא יוריד את הקסקט שלראשו ויניף אותו למעלה. זה יהיה האות לזיהוי המטרה. בנאי ייצא מן המונית ביחד עם שומרון, כהן יישאר במונית כדי לחפות וכדי לנהל את הנסיגה המהירה. הוחלט לצאת למשימה ללא כל דיחוי, והיא נקבעה לי”ב בתשרי תש”ה (29 בספטמבר 1944).
הכנסייה הרומנית ברחוב שבטי ישראל. ברקע מימין – בית החולים האיטלקי. 2024.
“וילקין סיים את ארוחת הבוקר שלו בחדר האוכל לקצינים במתחם הכנסייה […] הוא יצא מן השער ופסע בצעדים מהירים לעבר מגרש הרוסים. פלאי הניף את כובעו. המתנקשים, מכורבלים במעילים שמתחתיהם הסתירו את כלי הנשק ורימוני עשן מותקנים בקופסאות גפרורים, אותתו זה לזה בניד ראש. ראשון שלף את אקדחו יעקב בנאי וירה פעמיים בגבו של וילקין. קצין הבולשת הנדהם הספיק לשלוף את אקדח ה’וובלי סקוט’ שלו, אבל אז ירק אש גם אקדחו של שומרון ואקדחו של וילקין נשמט מידו. אחד עשר קליעים חדרו לגופו של וילקין והוא התמוטט על אבני המרצפת, לקול צווחות זוועה של חבורת ילדות ארמניות מבוהלות שצפו במתרחש בדרכן לבית הספר. שלושת המתנקשים פתחו בריצה לעבר מכונית המילוט.
הם זינקו אל תוך המכונית ונסעו כברת דרך. הנהג מחה את כתמי הבוץ מלוחיות הזיהוי. היה עליהם לנסוע לתל אביב, אבל הם חששו כי הבריטים יציבו מחסומים בדרך כדי ללכוד את מתנקשיו של וילקין.
‘תסמכו עלי’, אמר הנהג. הוא נסע אל תחנת האוטובוסים המרכזית והציע לשני שוטרים בריטים, שעמדו בתור, לנסוע איתם חינם לתל אביב. הם קיבלו את ההצעה בשמחה והצטופפו במכונית לצד מתנקשיו של וילקין. היה ברור ששום מחסום דרכים לא יעצור אותם” (רם אורן, ימים אדומים, תל אביב 2006, עמ’ 273-272).
כשהגיעו השוטרים הבריטים לביתה של שושנה בורוכוב ובישרו לה על מות אהובהּ, היא התמוטטה והתעלפה.
ארון הקבורה של וילקין ושלט העץ הזמני על קברו הוכנו בנגרייה של אסירי המחתרות בבית הסוהר במגרש הרוסים. מסופר שהם ביצעו את משימתם בהנאה ובשמחה. הלווייתו של וילקין נערכה למחרת בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון בירושלים, בנוכחות ראשי הממשל והמשטרה ובראשם המזכיר הראשי של ממשלת המנדט ומפקד משטרת המנדט, ג’ון מורי ריימר ג’ונס. מפקד הבולשת ארתור פרדריק ג’יילס ניגש אל שושנה שהייתה שם, עטופה ביגונה, הביע השתתפות בצערה והעניק לה שרשרת כסף שנמצאה בין חפציו של וילקין. היא הודתה לו בהתרגשות וענדה אותה על צווארה.
מצבת קברו של וילקין בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון בירושלים (קרדיט: Bsalzberg, ויקיפדיה).
חודשים ספורים אחר כך נישאה שושנה בורוכוב לארתור שטראוס, יהודי שעלה ארצה מגרמניה ב-1935, גם אותו הכירה כשנתנה לו שיעורים פרטיים בעברית, ולהם נולדה בת אחת. בעלה של שושנה נפטר ב-1948, היא נפטרה ב-2004 ונקברה בבית העלמין במטולה.