גיליון 169, אייר תשפ”ג
ברבע האחרון של המאה ה-19 החלו לצוץ שכונות חדשות במערב גוש ‘הנחלאות’. אחדות מהן התאפיינו בעולים חדשים מארצות המצוקה, ביניהם עולי פרס שנמלטו מהרדיפות והמגבלות שהוטלו על היהודים שם. בשנת 1896 הקימו הפרסים את שכונת נוה שלום (בין הרחובות גבעון, שילה, בית צור וניסים בכר), ביחד עם עולים חדשים מתימן, ומהם שהתיישבו גם בשכונות שֶׁבֶת צדק ושֶׁבֶת אחים הסמוכות. רבים מהם היו חסרי כל, ומשום שלא היו מאוגדים ב’כולל’, ‘אגודה’ או ‘חברה’ כשאר העדות בירושלים, לא זכו לתמיכה ציבורית ונקלעו עד מהרה למצוקות פרנסה קשות.
בני הדור השני למייסדים, שגדלו בתנאי עוני מחפיר, הבינו שעליהם ליטול את האחריות לידיהם ולדאוג לעתידם. רפאל חיים הכהן (בנו של מוּלָא אהרן הכהן משיראז – מי שנחשב למנהיג העולים מפרס לירושלים) היה בן 15 בלבד כשהיה לפעיל ציבורי ונחשב ל’רוח החיה’ בהנהגה הצעירה. הוא וחבריו, סימן טוב אמין ורחמן בן ניסן כהן, החליטו בשלהי שנת 1897 על הקמתה של ‘חברה’ שתפעל לפתרון מצוקות העדה הפרסית. כך סיפר רפאל חיים הכהן:
“והעדה הלכה וגדלה. העולים לא הפסיקו מלעלות, רובם עניים ובעלי משפחות וביניהם זקנים ובעלי מומין שלא יכלו להתפרנס והיו כמעט גוועים ברעב. כן הלכו והתרבו ‘בן פורת יוסף’ הילדים שגדלו בלי תורה, חינוך ודרך ארץ. כי להוריהם, מפני ענְיָים, לא היתה יכולת לשלם שכר לימוד בעד בניהם. והילדים הסתובבו בחוצות על תלי אשפתות.
בראותי אני הצעיר את כל אלה, חשבתי בדעתי מה לעשות. במה אני יכול להרים את מצב העדה? כי תמיכות ועזרה אי אפשר היה לקבל מערי פרס. באתי לידי החלטה ליסד חברה, אשר מטרתה להרים את קרן העדה, הן בחומריות והן ברוחניות […] בראש התפקידים – חינוך ילדי העדה בתורה וד”א [=ודרך ארץ], תמיכה בעניים ובתשושי כוח ועזרה לזקנים, יתומים ואלמנות. קבענו שכל או”א [=אחד ואחד] ישלם סך רבע מג’ידי דמי כניסה לאגודה […] הצעתי את השם אגודת אוהבי ציון. דהיינו, אנחנו יהודי פרס, אהבנו את ציון ועלינו אליה. השם נתקבל בשמחה פה אחד” (רפאל חיים הכהן, אבנים בחומה, ירושלים תש”ל, עמ’ 90-89).
סביב רפאל חיים הכהן וחבריו התלכדו צעירים פרסים נוספים. ביניהם היו גם אליהו בנא, אבי משפחת בנאי הידועה, ובניו של מוּלָה (חכם) מרדכי ניסן, ממנהיגי דור העולים. ההנהגה הצעירה אף ניסחה את תקנות אגודת אוהבי ציון:
“ב. עיקר החברה הזאת להיות כל האחים בלב אחד ובאחדות גמורה, ועד כמה שיוכלו עם כל בני החברה, ולדרוש שלום כל אחיהם בלבב שלם, וכשיראה את חבירו מוכרח לתת לו שלום עם הושטת היד, לא בפה ולא במרמה ח”ו [=חס ושלום], כי אם בלב שלם, ולגמול חסד עם כל אחד מבני החברה, ולבקש רק אמת ושלום” (שם, עמ’ 90).
כאמור, העניין הציבורי הראשון שחייב טיפול מיידי היה הילדים שלא מצאו את מקומם במסגרת חינוכית, וההחלטה שהתקבלה הייתה הקמתו של ‘תלמוד תורה’ – בית ספר. בשלב ראשון נשכרו שני מורים שלימדו קבוצות של ילדים בשעות קבועות בבית הכנסת בית יצחק (ברחוב עובדיה סומך 18), אבל עד מהרה הבינו חברי האגודה שיש הכרח לבנות בית לתלמוד תורה. בקופת האגודה נמצאו 30 נפולאוני-זהב אבל הסכום שנדרש היה גבוה בהרבה, ומניין יגייסו את ההון לקניית מגרש ולבנייה? הצעירים הפרסים פנו אל הראשון לציון, ר’ יעקב שאול אלישר, שביקש לראות את פעולות האגודה במו-עיניו. לאחר שביקר במקום והתרשם עמוקות מהבחורים הפרסים החרוצים, גייס לעזרתו את ניסים בכר, מנהל בית הספר כי”ח. לאחר פנייתם אל בעלי הון יהודים באירופה, במשהד ובבוכרה נמצא הסכום החסר, ובשנת 1905 הונחה אבן הפינה לבית תלמוד התורה. לוחות ההנצחה לתורמים קבועים עד ימינו בחזית הבניין – לנדיבים ממשהד, לד”ר יעקב אריה סאלפנדי מגרמניה ולרחמים מלמד הכהן – רבם של יהודי שיראז, שעלה לירושלים בשנת 1907, התיישב בשכונת נוה שלום והנהיג את קהילת יהודי פרס בשעותיה הקשות.
מיד עם חנוכתו, החלו הלימודים בתלמוד התורה אוהבי ציון. היו בו ארבע כיתות, חדר מורים וחצר קטנה, עד שבשנת 1956 הוחלט להעבירו לשכונת נחלת אחים הסמוכה. המבנה, שכבר שימש ממילא גם לבית כנסת (מחוץ לזמני הלימודים), יוחד מעתה לכך ועם הזמן גם שופץ והורחב.
בשנת 1963 הותקן בבית הכנסת ארון קודש מיוחד במינו, מעשה ידיו של זאב רבן, אמן ‘בצלאל’, המיוחד בתשליבי פיסות עץ הזית המשובצות בו. המתפללים בבית הכנסת אוהבי ציון החליטו לאמץ את נוסח התפילה הספרדי-ירושלמי, אבל את ההפטרה המשיכו לקרוא בנוסח הפרסי וכך שימרו את צביונם המיוחד.
בית הכנסת פעיל עד ימינו, אבל אופיו השתנה בהתאם לשינויים שהתחוללו ב’נחלאות’: הפרסים הוותיקים נפטרו, צאצאיהם עברו אל השכונות החדשות ואל מחוץ לעיר, ואת השכונות הוותיקות מילאו אוכלוסיות צעירות ותוססות עם סגנונות חדשים. בקבלת שבת מתמלא בית הכנסת ברבים מהם, בזכות אימוץ מנהג התפילה בסגנון קרליבך.
תודה לעליזה פורת, על עזרתה בהכנת המאמר.
