מתעניינים בסיור? צרו קשר

אבן הטוען: פינת האבדות שהלכה לאיבוד

בחפירות ארכאולוגיות הנערכות בעיר דוד הולך ונחשף חלקו הדרומי של רחוב מדורג שנסלל בסוף תקופת הבית השני לאורכו של הגיא המרכזי. הגיא הוא התוואי הטופוגרפי התוחם את הר הבית ועיר דוד ממערב, ובאותה תקופה הוא נקרא טִירוֹפּוֹיוֹן – שפירושו ביוונית עמק עושֵׂי הגבינה (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ה, ד, א). הרחוב חיבר בין בריכת השילוח לשערי הר הבית בכותל המערבי, וחלקים ממנו נחשפו זה מכבר במנהרות הכותל המערבי ובגן הארכאולוגי מרכז דוידסון.

הרחוב ההרודיאני למרגלות הפינה הדרום-מערבית של הר הבית. מדרגות ששרדו על פני הרחוב מעידות על גישה למבנה כלשהו שלא נותר לו זכר.

 

גם בעיר דוד גילויו של הרחוב כבר איננו חדש, אבל עד כה נחשפה בעיקר תעלת הניקוז מתחתיו, ואף הוכשרה זה מכבר למבקרים. החידוש בימים אלה הוא בחשיפת פניו של הרחוב, והוא לא אכזב את הציפיות. הרחוב רחב ומרשים, אבני הריצוף שלו עשויות לוחות ענקיים ומסותתים היטב ולאורכו נמצאו מבנים, ששימשו אולי למסחר. על המרצפות נמצאו כלים ומטבעות מימי המרד הגדול וחורבן הבית השני, לצד שרידים מפויחים של קורות עץ שתוארכו אף הן לאותם ימים. ממצאים אלה אינם מותירים ספק באשר לאחרית ימיו של הרחוב, עם חורבן העיר בשנת 70 לספירה.

כל הממצאים הללו, המדהימים כשלעצמם, לא הפתיעו את הארכאולוגים, ד”ר ג’ו עוזיאל ונחשון זנטון, ששיערו מלכתחילה את אופיו של האתר. ההפתעה הגיעה עם גילויו של מבנה קטן, לצדו של הרחוב. מעין פירמידה קטנה, בנויה היטב באבני גזית מרשימות, שמדרגות המקיפות אותה מכל צדדיה מטפסות אל בימה קטנה, פּוֹדְיוּם.

הארכאולוגים, הרגילים לפרש את ממצאיהם לפי מקבילות והשוואות, נבוכו. לממצא שכזה אין אח ורֵע, לא בירושלים ההרודיאנית ולא מחוצה לה. הם הציעו לזהות את המבנה עם ‘אבן הטוען’, המוכרת מספרות חז”ל:

https://www.cityofdavid.org.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%AA%D7%92%D7%9C%D7%AA%D7%94-%D7%90%D7%91%D7%9F-%D7%94%D7%98%D7%95%D7%A2%D7%9F

מהי אבן הטוען?

תנו רבנן: בראשונה, כל מי שמצא אבידה היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון שבעת ימים, כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. משחרב בית המקדש שיבנה במהרה בימינו התקינו שיֵהוּ מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות […] תנו רבנן: אבן טוען היתה בירושלים. כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם, זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה. וזו היא ששנינו: צאו וראו אם נִמְחֵת אבן הטוען (בבלי, בבא מציעא כח ע”ב).

בהיעדר פייסבוק או אתר אינטרנט של משטרת ישראל, ‘אבן הטוען’ הייתה מה שהיינו קוראים בימינו ‘פינת אבדות ומציאות’. אינני מכיר את היזם הירושלמי שהגה את הרעיון לפני אלפיים שנה, אבל אני מחבב אותו מאוד. הוא חשב בוודאי על טיפוסים מפוזרים שכמותי.

על מה היו מכריזים? כנראה שלא על כל מוצץ או משקפי שמש, אלא על אבדות יקרות, שהרי הדיון בגמרא נפתח באבדות שהיו חשובות דיָין כדי ללכת למענן שבעה ימים. כמה יקרות? אולי שרשרת זהב יקרה שנותרה מזכרת יחידה מסבתא, או אולי ילד. כן, היו דברים מעולם. כאשר היה בן 12 עלה ישו לרגל עם בני משפחתו לחוג את חג הפסח בירושלים. ואז קרה האירוע, שטוב שלא הגיע לידיעת רשויות הרווחה בנצרת:

וּבִמְלֹאת לוֹ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנִים עָלוּ לִירוּשָׁלַיִם כְּמִנְהַג הֶחָג. כְּשֶׁמָּלְאוּ הַיָּמִים שָׁבוּ, אַךְ הַנַּעַר יֵשׁוּעַ נִשְׁאַר בִּירוּשָׁלַיִם וְהוֹרָיו לֹא יָדְעוּ. הוֹאִיל וְחָשְׁבוּ שֶׁהוּא נִמְצָא בַּשַּׁיָּרָה הָלְכוּ כִּבְרַת דֶּרֶךְ יוֹם אֶחָד וְחִפְּשׂוּהוּ בֵּין הַקְּרוֹבִים וְהַמַּכָּרִים. אַךְ כֵּיוָן שֶׁלֹּא מְצָאוּהוּ חָזְרוּ לִירוּשָׁלַיִם לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ. לְאַחַר שְׁלוֹשָׁה יָמִים מְצָאוּהוּ בַּמִּקְדָּשׁ וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּין הַמּוֹרִים, שׁוֹמֵעַ אוֹתָם וְשׁוֹאֵל אוֹתָם… אָמְרָה לוֹ אִמּוֹ: בְּנִי, לָמָּה עָשִׂיתָ לָנוּ כָּכָה? הִנֵּה אָבִיךָ וַאֲנִי חִפַּשְׂנוּ אוֹתְךָ בִּדְאָגָה רַבָּה (לוקס ב, 48-42).

שרידי הכנסייה הצלבנית באל-בירה, שמצפון לירושלים. לפי המסורת הנוצרית-לטינית זהו המקום שבו הבחינו יוסף ומרים, שהיו בדרכם לגליל, בחסרונו של ישו, ומכאן שבוּ לירושלים כדי לחפשׂו. ציור של הארי פן, 1880.

 

מה פירוש הביטוי ‘אבן הטוען’? אפשר לקרוא אותה בצֵירֵי – טועֵן, כך שנקראת על שם הסובייקט, בעל האבדה. אפשר גם לקרוא אותה בפתח – טועַן, כך שנקראת על שם האובייקט, טענת האבדה. לעומת זאת, במשנה היא נקראה ‘אבן הטועים’, לא על שם הטענה אלא דווקא על שם הטעות, כלומר האבדה:

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל, התפלל שירדו גשמים. אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא יִמוֹקוּ [בגשמים]. התפלל ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה, ואמר (לפניו): רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן, עד שתרחם על בניך! התחילו גשמים מנטפין. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שׁיחין ומערות! התחילו לֵירד בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה! ירדו כתקנן, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל שילכו להן. אמר להן: צאו וראו אם נִמְחֵית אבן הטועים (משנה, תענית ג, ח).

ברור שלמשנה הזו כיוונה הגמרא לעיל כשאמרה: “וזו היא ששנינו: צאו וראו אם נמחת אבן הטוען”. מה זאת אומרת? פירש רש”י: “אם נִכְסֵת בגשמים, שגבהוּ הגשמים למעלה הימנו, ויש גשמים יותר מדאי, ואתפלל עליהם שילכו”. אם חוני המעגל בחר דווקא באבן הזו כדי למדוד בה שיטפון גדול, היא חייבת להיות בולטת או גבוהה במיוחד.

אלא שלפי הגרסה הארצישראלית לסיפור התלמודי הביטוי “נמחית” אינו מתייחס למצבה של אבן הטוען בשיטפון אלא ליציבותה ולנצחיותה:

אמר להן [חוני המעגל]: כשם שאי אפשר לאבן הזאת להימחות מן העולם כך אי אפשר להתפלל על הגשמים שילכו להם. אלא צאו והביאו לי פר של הודיות, ויצאו והביאו לו פר של הודיות, וסמך שתי ידיו ואמר: רבונו! הבאתה רעה על בניך ולא יכלו לעמוד בה, הבאתה טובה על בניך ולא יכלו לעמוד בה, אלא יהי רצון מלפניך שתביא רווחה. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ונתנגבה הארץ ויצאו ומצאו מדבר מלא כְּמֵהים (ירושלמי, תענית ג, ט).

כשמביטים שוב בבימה הקטנה שנמצאה ברחוב ההרודיאני, קשה להלום אותה לתיאורים הללו. היא לא גבוהה במיוחד ולא נראית יציבה עד כדי כך. אם כן, אולי עלינו ‘לחפש’ אותה במקום אחר?

גרסה חז”לית שונה לסיפורו של חוני המעגל – התוספתא – מוותרת לגמרי על אבן הטוען:

מעשה בחסיד אחד, שאמרו לו התפלל שירדו גשמים. התפלל וירדו גשמים. אמרו לו: כשם שהתפללתה עליהן שירדו, כך התפלל עליהן וירדו להם. אמ'[ר] להם: צאו וראו אם עמד אדם על קרן אֹפֶל, משקשק את רגליו בנחל קדרון (תוספתא [צוקרמאנדל], תענית ג, 19-17).

קרן אופל (או עופל) היא פינתו הדרום-מזרחית של הר הבית, שהייתה גבוהה במיוחד, והתנשאה מעל נחל קדרון.

גם בימינו היא גבוהה מאוד, אבל בימי הבית היא הייתה גבוהה ומתנשאת לאין שיעור:

שאלו את ר’ אליעזר: עד היכן גשמים יורדין ויתפללו שלא ירדו? אמר להם: כדי שיעמוד אדם בקרן אֹפֶל וישכשך רגליו במים […] אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי קרן אפל דקם ההוא טייעא, כי רכיב גמלא ונקיט רומחא בידיה, מתחזי איניבא [תרגום: אני עצמי ראיתי את קרן העופל, שעמד ערבי כאשר הוא רוכב על גמל ומחזיק רומח בידו, ונראה משם כתולעת] (בבלי, תענית כב ע”ב).

תיאורו המוגזם של רבה בר בר חנה נועד להרשים אותנו בגובהה העצום של קרן העופל. הוא משלים את הגרסאות המתארות את האתר הגבוה עד כדי כך, שלא נמצא מישהו שהאמין שהוא יכול להתכסות במים אי פעם. כשאנו משווים את הגרסאות אנו מבינים שאבן הטוען, על פי מסורת חז”ל, נמצאה במרומי קרן העופל. פינה זו שימשה להכרזות, כשם שה’אחות’ ממול – הפינה הדרום-מערבית של הר הבית – שימשה להכרזות של ‘בית התקיעה’.

מסורת אחרת הייתה בידי רמב”ם:

המוצא אבדה שהוא חייב להחזירה, חייב להכריז עליה ולהודיעה ולומר: מי שאבד לו מין פלוני יבוא ויתן סימנין ויטול. אפילו הייתה שווה פרוטה בעת המציאה והוּזְלה, חייב להכריז עליה. ואבן גבוהה הייתה חוץ לירושלים שעליה היו מכריזין (יד החזקה, הלכות גזלה ואבדה יג, א).

“חוץ לירושלים”? תיאור זו אינו הולם את קרן העופל ואינו הולם את הגיא המרכזי. לכן, בפעם הבאה כשאתם עולים לרגל לירושלים, פשוט שימרו היטב על החפצים שלכם.

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן