בראש חודש אייר תרל”ה (6.5.1875) הונחה אבן הפינה לשכונה היהודית השישית מחוץ לחומות העיר העתיקה, ביוזמת חברים מחוגי האשכנזים הליטאים (שאינם חסידים) מבני ‘היישוב הישן’ בירושלים, מצאצאי תלמידי הגר”א (הגאון מווילנה).
הקושאן הרשמי המעיד על העברת הבעלות של שטחה של שכונת אבן ישראל – אדמת ‘באב אל-ח’ליל’ שליד שער יפו בירושלים – מהבעלים הערבים איברהים זכי ומוסא אעראפ, לידיו של ‘ח’ואג’ה יוסף בן איברהים ריבלין’. המסמך אף חתום בחתימת ידו של יוסף ריבלין. שנת 1292 להג’רה, היא שנת 1875 (מתוך אתר המכירות הפומביות של BIDSPIRIT).
המארגנים, ובהם חלוצֵי נחלת שבעה – יוסף ריבלין, בייניש סלנט ואריה לייב הורביץ, היו מעודדים מהצלחת השכונה הקודמת שהקימו כשנה קודם לכן – מאה שערים, והפיצו בהתלהבות את הקריאה להצטרף לשכונה החדשה. את השכונה הם קראו על שם מספר הבתים המיועדים למגורים בה בתחילה – 53 (‘אבן’ בגימטריה). אם כך, שאל אותי פעם משתתף באחד הסיורים, מדוע לא נקראה השכונה ‘גן ישראל’? השבתי לו, שהמייסדים העדיפו את הביטוי ‘אבן ישראל’ הלקוח מברכת יעקב אבינו ליוסף (בראשית מט, כד). אבל במחשבה שנייה, אפשר שיש כאן ממד נוסף של עומק. לפי מסורת שהועברה במשפחת ריבלין, להקמת השכונות החדשות מחוץ לחומות העיר העתיקה הייתה משמעות משיחית, והמתיישבים הראשונים האמינו שבכך הם תורמים להחשת הגאולה. בהקשר לכך, גם ל’אבן’ הייתה משמעות משיחית. כך הוסבר בכתבי משפחת ריבלין:
“כלל גדול הוא עפ”י רבנו [הגר”א], שכל הדברים שעתידים לבוא בשלמות הגאולה מתחילים קימעא קימעא גם באתחלתא, וכן בניָן ירושלים, להתחיל אפילו מאבן אחת. עפ”י הכתוב הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן, אֶבֶן בֹּחַן [ישעיה כח, טז]. כי האבן הזאת היא למבחן להוכיח את הרצון לבנות ירושלם ולהרחיב מקום אֹהלהּ, וה’ יסייע בידינו” (ר’ הלל ריבלין, קול התור, בתוך: מ”מ כשר, התקופה הגדולה, ירושלים תשכ”ט, עמ’ תעה).
יש לציין, שגם הביטוי שנזכר כאן “ולהרחיב מקום אהלה” איננו סתמי. הוא שאול מדברי הנביא: הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי (ישעיה נד, ב). פסוק זה ממלא מקום מרכזי בתפיסה המשיחית של בעל הספר ‘קול התור’, והוא גם הפסוק שנבחר לעמוד בראש דף התקנות הראשונות של השכונה (סימנתי את הפסוק במרקר צהוב):
כיום השכונה ממוקמת במרכז העיר הסואנת, בין רחוב יפו לרחוב אגריפס, אבל כשנוסדה היה השטח סביבה שומם וטרשי. כדי שהמשיח יבוא צריך אמנם לבנות שכונות, אבל כדי שהשכונות יתקיימו צריך ביטחון ופרנסה. בשל החששות מפני שודדים ופגעים תוכננה השכונה כריבוע, כך שהבתים עצמם משמשים מעין חומה והשטח הריבועי הפנימי משמש לצרכים שונים, כגון לכביסה, לגידולי ירק ותבלין, לחמישה בורות מים, וכמובן למפגש ולמשחק. הכניסות לשכונה היו במעברים צרים בין הבתים, שבתקופותיה המוקדמות ננעלו בלילות בשערי ברזל כבדים.
החצר הרבועה של שכונת אבן ישראל (מתוך: ר’ קרק ומ’ אורן נורדהיים, ירושלים וסביבותיה: רבעים, שכונות וכפרים 1948-1800, ירושלים תשנ”ה, עמ’ 147).
והפרנסה מניין? המיקום של אבן ישראל על דרך יפו – שהייתה הדרך הראשית שפנתה מירושלים מערבה, אל עיר הנמל יפו – היה שיקול חשוב. גב הבתים בצלע הצפונית של אבן ישראל פנה צפונה, ולאורכם נבנו בתי עסק וחנויות. כך תיאר זאת יצחק יעקב ילין, מחנך, לשונאי, סופר ועיתונאי ירושלמי (הוא אינו ממשפחתם של יהושע ילין, ממקימי שכונת אבן ישראל, ובנו דוד ילין שהתגורר בה) (נפטר ב-1964):
“וכך היה גם בשכונת אבן ישראל. מיקומה העמיד לה שורה אחת מארבע שורותיה על יד סמטה. כעת הפכה סמטה זו של אז ונעשתה ל’רחוב אגריפס’. מובן, כי הסמטה של אז לא באה בחשבון כלל כדי להפוך אליה את פתחי שורת הבתים שגבלה בה. אדרבה, היא רק יכלה לשמש מקור סכנה ופחד לשכונהץ לפיכך לא הי שום ספק בדבר, כי לסמטת אימה זו יש רק להפוך את הגב ולפתוח אליה חלונות מסורגים בלבד […] אכן, גם השורה שכנגדה, זו שגבלה בדרך יפו, לא זכתה לחשבון אחר מזה של חברתה, שגבלה בסמטה. גם היא נבנתה בפתחיה כלפי פנים, ובחלונותיה – כלפי חוץ, כלפי הדרך, כלפי אותה דרך שגם אז כבר שמשה עורק חיים ומרכז תנועה לירושלים וגם מחוצה לה. אולם, הקרקע שעליה נבנתה השכונה היתה במדרון הר, ומכיון שהשכונה נבנתה שורות שורות של בתים היה צורך ליָשר את המדרון על ידי הגבהת המקום הנמוך שבו והשוָאתו עם המקום הגבוה שבו. הגבהה זו נעשתה בשורת הבתים שגבלה בדרך יפו, על ידי בניָת שורה של מרתפים מתחת לשורת הבתים. ודווקא מרתפים אלה זכו, ופתחיהם נפתחו לצד הדרך. לפתחי המרתפים הללו נעשו דלתות עבות וחזקות. ומלבד מנעוליהן הגדולים היו להן מבפנים גם בריחי ברזל עבים” (י”י ילין, אבותינו, ירושלים תשכ”ו, עמ’ שמג).
בעיות הביטחון לא נפתרו בימינו, אלא רק השתנו. גב הבתים של שכונת אבן ישראל כבר מזמן נחשב למיקום מסחרי נחשק, אבל גם המרתפים המקוריים לא נכחדו לגמרי, ועדיין אפשר להבחין בחנויות ברחוב יפו, שהכניסה אליהן במדרגות היורדות אל מתחת למפלס הרחוב.
חנויות מעל ומתחת למפלס רחוב יפו, בבתי שכונת אבן ישראל, 2022.
אבן ישראל צמחה במהירות, ועד שנת 1898 כבר נמנו בה 126 דירות ושני בתי כנסת – אשכנזי וספרדי. אופייה השתנה מאז לחלוטין, ואת מקומם של התושבים הוותיקים תפסו מסעדות אתיופיות, גלריות ותושבים ישראליים וזרים מתחלפים. אבל אופייה הפיזי של השכונה השתמר באופן יחסי, ובשנת 2004 שוקמה וטופחה החצר המרכזית במדשאות ובמושבי אבן (‘אמפיתאטרון’), והיא הפכה לפינת חמד שקטה ותיירותית בלב העיר הרועשת.
1.2022
פינת הריקושט:
- בעניין מערת צדקיהו:
כותב ידידי מורה הדרך ניר אורטל:
איל הי, ותודה על הכתיבה הנהדרת!
א. ברקליי עצמו כותב בספרו כי הוא חיפש כמה ימים את פתח המערה הענקית ליד שער שכם, שקיומה כנראה היה ידוע למוסלמים, אך לא ל”פראנקים” ועליה רמז לו דווקא פקיד עות’מאני בכיר (שומר החראמים). אגב, הספר כולו זמין באינטרנט.
ב. לגבי ההיתר להוצאת אבנים, הוא מ-1924 – כלומר שנתיים לפני תחילת הבנייה של ימק”א. אגב, החתום על היתר הוצאת האבנים, הארכאולוג הסקוטי פל”א גאי, היה נשוי לבתו של אליעזר בן יהודה.
ג. לגבי הבונים החופשים בתקופה הירדנית, ייתכן שאלדד ברין קיבל את הרעיון מהרמז האופטימי במאמרון שכתבתי ב”סגולה” על המערה – אבל לצערי לא מצאתי הוכחות אם הייתה פעילות, ואם כבוד המלך חוסיין (שידוע שהיה בונה חופשי) אכן נכח בה.
כותב משה רימר, אוצר אוסף אלכסנדר במוזיאון אלכסנדר לתולדות הדואר והבולאות, במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב:
בהמשך למאמר השני שפרסמת אודות מערת צדקיהו, בו ציינת כי הוצאת האבנים מתוך המערה בשנת 1924 לצורך שילובם בבניין ימק”א הייתה הפעם האחרונה בה השתמשו באבני המערה, רציתי להביא לידיעתך כי ככל הנראה היה אירוע מאוחר יותר בו הוצאו אבנים מן המערה על מנת לשלוח אותם לארצות הברית. בשנת 1925 הוצאו מן המערה, מאולם ‘הבונים החופשיים’, שלוש אבנים מסותתות על ידי אחד מחברי הארגון שהיה באותה עת חבר בבית הנבחרים האמריקאי. אחת האבנים נתרמה להיכל ההנצחה הלאומי של הבונים החופשיים ושתי האבנים האחרות תוכננו להשתלב בשתי לשכות אחרות של הבונים החופשיים. אל סיפורן של האבנים הגעתי בעקבות מחקר של גלויה תיירותית השמורה באוסף אלכסנדר, בה מאוירת אחת האבנים ולצידה כתובת המעידה כי הובאה ממכרות המלך שלמה בפלשתינה. תוכל לקרא את סיפורה של האבן בקישור הזה:
https://alexandersstampcollection.blogspot.com/2022/01/blog-post_12.html
- בעניין רצח אבינעם ילין:
כותב עמיתי וחברי ד”ר יוסי שפנייר, מרצה במכללת הרצוג:
ישר כוח על הפינות הירושלמיות היפות שלך. לומד מהם הרבה. אשר לאבינועם ילין ראוי להפנות את הקוראים לכתובת המצורפת שמנציחה את זיכרו בגן צנוע אך רב משמעות במכללת דוד ילין:
